מלחמת עצמאות שנייה

ראש הממשלה נמנע מלנסוע לכינוס הבינלאומי בוושינגטון בעניין הגרעין, מפני שלא רצה לעלות על המוקש שטמן שם לו - ולנו - אובמה. מה טיבו של המוקש הזה?

זו אינה רק ירושלים ולא כל סעיף בנפרד במסמך שאובמה הגיש לנתניהו לחתימה במקום המסומן. על הפרק עומדת עצמאות ישראל ואנו מצויים על סף מלחמת עצמאות שנייה, שבה ממלא את תפקיד הנציב העליון הבריטי - הקוורטט בניצוח אמריקה. אלכס פישמן, בכתבה בידיעות אחרונות מ-9.4.10, מפרט מה הגיש אובמה לנתניהו לחתימה:

את נסיגת צה"ל מכל ערי יו"ש וחלק נכבד מן האזור הכפרי, ללא יכולת לבצע שם בעתיד פעולות צבאיות; את החזרת מוסדות הרשות הפלשתינית לתפקוד מלא בירושלים; את ההתחייבות שלא לבנות עוד בשום שכונה ערבית בירושלים, עם המשמעות של חלוקת ירושלים בפועל.

בנוסף דרש אובמה, שנתניהו יתחייב להמשיך את הקפאת הבנייה ביו"ש ללא הגבלת זמן וימסור חלק משטחי C לשלטונות רמאללה שייהפכו לשטחי A, שרגל ישראלית לא תוכל עוד לדרוך בהם. ביתר ייחוד נדרש נתניהו לוותר על צפון ים המלח ועל חלקים מן הבקעה, לטובת אזור תיירות פלשתיני.

כל זה היה אמור להתרחש מיד, עוד לפני תחילת המשא-ומתן, והמשא-ומתן גופו אמור להיות מתוחם בחודשים, לפי לוח זמנים אמריקני. תכלית המשא-ומתן - לקבוע את גבול הקבע. כל היתר כבר יהיה בפועל בידי הערבים.

פישמן שאל פקיד בכיר במחלקת המדינה האמריקנית - ומה, אם ישראל לא תשיב על הנייר הזה או אם תשיב רק באופן חלקי? והאיש ענה : "מה זאת אומרת שלא נקבל תשובות מלאות? לאן נדמה לכם שאתם הולכים מכאן?".

הפרשן האמריקני ברי רובין מנה שלוש הפרות הסכם מהותיות של ממשל אובמה כלפי ישראל:

א'. הפרת ההתחייבות להכיר בזכותה של ישראל להמשיך ולהחזיק בגושי ההתנחלות;

ב'. הפרת ההסכמה להמשך בנייה ישראלית בירושלים המזרחית, שניתנה תמורת כניעת ישראל לדרישה האמריקנית להקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון ל-10 חודשים;

ג'. הכוונה לפרסם תוכנית שלום אמריקנית שתיכפה על הצדדים, אם לא ייפתח משא-ומתן או אם המשא-ומתן ייכשל.

הנושא השלישי משלים את תהליך אובדן הריבונות. תחילה, מאלצים את נתניהו ליצור ביו"ש ובירושלים את התנאים שלפיהם השטח נמסר למעשה לידי הערבים, אחר-כך נותנים לו לשחק כמה חודשים קומדיה של משא-ומתן, שתוצאתו מוכתבת מראש בצורת "תוכנית שלום" אמריקנית.

וגם זה אינו הכל. יש כוונה מוצהרת של הקוורטט לבסס את "השלום" הכפוי על כידוני צבא זר. האמריקנים והאירופים מציגים את הצבת הצבא הזר כצ'ופר לישראל וכמענה על טענתנו, שמתוך הקו הירוק לא נוכל עוד להגן על עצמנו. תשובתם היא "ערבויות ביטחון" מגובות בנוכחות צבאית בבקעת הירדן ועל הקו הירוק. לנו אומרים, שהכוונה היא להגן עלינו מפני הערבים ולהם אומרים שהכוחות יגנו עליהם מפנינו. למעשה - הצבא הזה יקשור לנו את הידיים ויוציא מידי ממשלת ישראל כל יכולת פעולה עצמאית. מכאן ואילך נהיה מדינה ריבונית רק בשם. למעשה תהיה ישראל שטח-חסות הכפוף לפיקוח בינלאומי בניצוח ארה"ב.

את האיום עלינו בפיתרון כפוי ביים אובמה ביד אומן. כונסה פגישה של יועצים לביטחון לאומי מן העבר, שאת כולם מאפיין קו אחד: עוינות לישראל. יושב הראש היה הגנרל ג'ים ג'ונס ששירת כאן וקנה לו שם כמצדד בפתרון כפוי מגובה צבא זר, ואותו מינה אובמה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי. המשתתפים האחרים היו זביגנייב בז'ז'ינסקי, ברנט סקוקרופט וסמיואל ברגר, שקנו לעצמם שם של מתנגדים קשים לישראל. השתתף גם קולין פאוול, לא ידיד גדול, אך מעט יותר נייטרלי. נגד דעתו החולקת הגיעו כולם למסקנה שיש לעבור למדיניות של כפיית פיתרון על ישראל. דבר קיום הישיבה ותוצאותיה הודלף על-ידי הבית הלבן לעיתונים ניו-יורק טיימס ו-וושינגטון פוסט, וגם נאמר להם שהנשיא בעצמו נכנס להאזין לדיון, ללמדנו שלא הייתה זאת ישיבה בטלה של "מי שהיו", כ"א דיון מעשי בחסות הנשיא.

גם בדיון הזה הסכימו המשתתפים שיהיה צורך להציב צבא של ארה"ב או נאט"ו לאורך נהר הירדן.

דמות אחרת בסביבתו של אובמה היא סמנתה פאוור שעוד בשנת 2002, לשאלה - מה הייתה מייעצת לנשיא בענייננו, השיבה שבמקום לתת לישראל 3 מיליארד דולר לשנה ראוי לתרום אותם לבניית המדינה הפלשתינית ולמימון "צבא ענק", בעל נוכחות משמעותית של "התערבות חיצונית כפויה". את האישה הזאת מינה אובמה ליועצת, וזה אומר הכל.

הערבים תפסו את העניין לפני נתניהו והם נוהגים כמי שאינו צריך לעשות כלום, מפני שהאמריקנים עושים בשבילם. אותנו הם לא סופרים, כי לנו אינם מייחסים עוד כל יכולת של החלטה עצמאית. ובמקום לדבר עם הבובה, מעדיפים לדבר עם מי שמפעיל אותה.

לאמריקה יש עבר עשיר של התערבות כוחנית במשטרים זרים. היא הינדסה את ההפיכה בצ'ילה, בה הופל ונרצח על-ידי חונטה צבאית הנשיא איינדה שנבחר על-ידי העם באופן דמוקרטי. היא ארגנה את המרד של "סולידריות" בפולין שהפיל את השלטון הקומוניסטי, בחשה בהפלת השלטון הפרו-רוסי באוקראינה (בינתיים הרוסים הפכו שם את הקערה), ידה הייתה בהפלת הנשיא הגיאורגי שוורנדזה וכינון משטר פרו-אמריקני שם, והתערבותה הגסה בארצות לטינו-אמריקניות רבות היא שם דבר. בגינה נוצר הביטוי "רפובליקת בננות", ובתגובה עלו רודנים שמאלנים כמו קסטרו וצ'אבז.

האמריקנים מכנים את החתרנות העוינת בארצות חוץ "דה-סטביליזציה" (ערעור היציבות), ואכן העיתונות מדווחת שבסביבות ראש ממשלת ישראל חשים שאובמה זומם להפוך את השלטון בישראל אם נתניהו לא יקבל את הדין. בכלכלה קוראים לזה "השתלטות עוינת".

התקשורת העוינת הישראלית מצדדת כמובן באובמה. אורלי אזולאי מדווחת מאמריקה בסגנון של כתבת-חצר של אובמה, כמי שעובדת אצלו ולא אצלנו. ואלכס פישמן, בכתבה הנ"ל, מבקר את "ההתנהלות הבעייתית של ראש הממשלה בוושינגטון". אובמה העביר את נתניהו זובור משפיל, וכתב ישראלי מהשורה הראשונה - במקום להגן על ראש ממשלתו ולגנות את מי שהעליב אותו ודרכו את כולנו, כולל את הכתב בעצמו - זורק בוץ על "התנהלות בעייתית" על הקורבן. במה חטא? שלא חתם על כתב הכניעה?

עוד דוגמה לשפת עבדים נרצעים בתקשורת הישראלית היא כותרת בידיעות אחרונות מ-17.9.09 בזו הלשון - "ארה"ב: סבלנותנו כלפי ישראל פוקעת". את הנוסח הזה חיברה המערכת בישראל. כאלו היינו ילד עיקש שעלה על עצביו של המחנך.

אנחנו איננו ערים מספיק לאיום שבהכנסת צבא זר לארץ, למרות שהכתובת היא מזמן על הקיר. למשל, פרסום בעיתון שרק-אל-אאוסט מפי מקורות צרפתים עוד באוקטובר 2008, כי האיחוד האירופי הציע לפרוס "כוח שלום" אירופי בגבול ישראל-פלשתין. וגם זאת: דיווח בג'רוזלם פוסט (26.11.08) על המלצת יועץ בכיר ביותר של אובמה להציב צבא מטעם ארה"ב או נאט"ו בבקעה. בז'ז'ינסקי דיבר על "קו אמריקני" לאורך הירדן. אהרון קליין דיווח ב-12.1.10 על שיחות סודיות שבהן שקלו אפילו הכנסת צבא ירדני ליהודה ושומרון.

פגיעה אחרת בריבונותנו, שעליה מדווח אהרון קליין (8 באפריל 2010) היא מערכת הבילוש והריגול שהקים כאן מיצ'ל. יש השגחה אמריקנית מדוקדקת במזרח ירושלים והתערבות בדרגים הכי גבוהים על כל בניין קטן וכל עבודת פיתוח. מיצ'ל הקים מנגנון הפועל מתוך הקונסוליה בירושלים ומפקח גם על יהודה ושומרון, על כל טרקטור שזז במעלה אדומים. דוד העברי, דובר המועצה האזורית שומרון, העיר גם הוא שהאמריקנים מסיירים ביישובים ובודקים הכל. העברי: הם מציגים את עצמם כיועצים של הקונסול "אבל אנחנו יודעים שבפועל הם מרגלים מטעם ממשל אובמה".

לאמיתו של דבר, ההידרדרות לקראת אובדן העצמאות, חלילה, החלה עוד בשנת 2003, כשממשלת שרון קיבלה על עצמה את מפת-הדרכים. זו, שעליה מסתמכים היום האמריקנים בטענתם שאנחנו איננו עומדים בהתחייבויותינו.

אלא, שנתניהו הסכים להצביע בממשלה בעד מפת-הדרכים רק בתנאי שהיא תסוייג ב-14 "הערות", וביניהן פירוק ארגוני הטרור, כולל החמאס, הפסקת ההסתה, איסוף כלי הנשק, הפסקת הברחת נשק וייצור נשק. הסעיף הזה כמובן אינו מקוים על-ידי הפלשתינים, ודי לחשוב על מדינת הטרור של החמאס בעזה, המאוכלסת על-ידי כמעט מחצית מן הפלשתינים.

התנייה אחרת הייתה, שכל עוד סעיף המלחמה בטרור ובהסתה מופר, גם ישראל פטורה (למשל, לא תהיה מחויבת לפרק מאחזים או להקפיא יישובים).

עוד הסתייגות אמרה - "לא יהיה כל עיסוק בסוגיות הקשורות בהסדר הקבע -בין היתר לא תידון ההתיישבות באיו"ש ומעמד הרשות הפלשתינית בירושלים". בהסתייגות אחרת סירבה ישראל לקבל את "היוזמה הסעודית".

בהתחשב בהסתייגויות האלה, כל מתקפתו של אובמה עלינו היא חסרת בסיס, מפני שישראל אינה מחויבת עדיין כל עיקר על-ידי מפת-הדרכים. אלא, מאז ה-23.5.03, התאריך בו קיבלה הממשלה הסתייגויות אלה - לא שמענו מהן, כאלו בלעה אותן האדמה. שרת החוץ של הימים ההם, קונדוליזה רייס - בעצמה מרשעת לא קטנה - אמרה לנו כבר אז: אתם יכולים להחליט ביניכם מה שתרצו. כשם שלא שאלנו אתכם כשהחלטנו על הקמת הקוורטט ועל מפת-הדרכים, אנחנו פשוט איננו מתייחסים ל"הערותיכם".

היום מתברר שצדקה: הסתייגויות ישראל, שנתקבלו כדי לאפשר לנתניהו להצביע בעד מפת-הדרכים (כך, שאפשר בעצם לקרוא להן "הסתייגויות נתניהו") אינן שוות את הנייר שהן כתובות עליו, ונכון העמידה שרת החוץ את הדברים: מפת-הדרכים הייתה תכתיב, והיבבה בצורת "הערות" שהפודל הישראלי השמיע, התפוגגה אי-שם בחלל.

כאן, במפת הדרכים, הייתה ראשית אובדן עצמאותנו: הכפפנו את עצמנו לקוורטט, הסכמנו לפיקוח ושיפוט של מפקחים מטעמה, מסרנו בידיהם את הסמכות לכנס שתי ועידות בינלאומיות שבהן תוכרז פלשתין העצמאית, קיבלנו את העיקרון שיש לערבים תביעות לגיטימיות על ירושלים ובעניין הפליטים, וגם בצילה של היוזמה הסעודית-ערבית חסינו. כל זאת, בנוסף על התחייבות להקפיא התנחלויות ולהרוס מאחזים.

את מלחמת העצמאות הראשונה שלנו ניהלנו נגד הבריטים ונגד צבאות ערב, כשהיינו חלשים מאד - 650,000 בסך-הכל, כמניין יהודי יו"ש ומזרח ירושלים כיום: כמעט ללא נשק, עם צבא בהקמה, ללא כלכלה, חסרי כל כתינוק שנולד. איך אפשר להשוות את התנאים ההם למצבנו, ליכולתנו ולעוצמתנו היום?

ובכל זאת, אם לא נהיה מוכנים לקבל על עצמנו היום את הסבל והסיכונים הכרוכים במלחמת עצמאות שנייה - אנו עלולים להפסיד גם את הישגי מלחמת העצמאות הראשונה.