לפני 62 שנים עמד דוד בן-גוריון בבית דיזנגוף בתל אביב באותו יום שישי אחר-הצהריים והכריז על הקמת מדינת ישראל. "זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית", הקריא אז ממגילת העצמאות.

הצידוק המוסרי להכרזה על העצמאות נשען על הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל, על חזון הנביאים ועל הכיסופים של יהודים במשך דורות רבים לעלות ולשוב לארץ.

טיעון נוסף שנישא אז ברמה, שנים מספר לאחר ששככה אש המשרפות באירופה, היה ההוכחה הניצחת שסיפקה השואה לצורך של היהודים במדינה ובמקלט לאומי.

נדמה שעם השנים שחלפו מאז על מאורעותיהן ועל שינויי הלכי הרוח בציבור הישראלי, נזנחו כליל הטיעונים בצורך של העם היהודי להגיע לעצמאות רוחנית ומוסרית. את המקום המרכזי באתוס הציוני תפסה ההנחה שאם לא תהיה מדינת ישראל – השואה עלולה לקרות שוב.

דוגמאות לתפישה זו ניתן למצוא לרוב. אם זה הביקור השבלוני של כל מנהיג בינלאומי במוזיאון יד ושם בירושלים, העובדה שעל שולחנו של ראש המוסד ניצבת התמונה המפורסמת של הילד שמרים את ידיו בכניעה בגטו ורשה או הקישור שעושה כל פוליטיקאי הנואם ביום השואה בין האסון שעבר העם היהודי לבין סכנת הגרעין האירני.

מחקר שהתפרסם לאחרונה במכללה האקדמית בצפת מצא שהפרה הקדושה האחרונה שעוד נותרה קונצנזוס בקרב כל פלגי הציבור היהודי בישראל הוא יום הזכרון לשואה ולגבורה. אפילו עיתון הארץ, המתאפיין פעמים רבות בניפוץ מיתוסים יישר קו באופן שבו הוא סיקר את יום השואה לאורך 62 שנות המדינה. והדבר אומר דרשני.

אמנם כל הדברים שהזכרתי לעיל נכונים לגמרי, אבל הם נשארים אך ורק ברמת הקיום הגורלי של העם היהודי. זאת בזמן שכאשר מדברים על עצמאות אמיתית, עצמאות יוצרת שאינה רק מגיבה לקורה סביבה, השיח אמור להיות על קיום ייעודי.

אך כיצד נצליח להגיע אל אותו קיום ייעודי כאשר התרבות השלטת בישראל כיום היא תרבות אינסטנט רדודה? במקום שבו השירים המושמעים ביותר הם שירי פופ בעלי חריזה אינפנטילית ("אם אני ואת היינו נולדים בג'ונגל-במקום בו אין מקלדת, דבליו או שטרודל") במקום שירי משוררים, במקום שבו תלמידים אינם מכירים את קצה קצהו של התנ"ך – מה את התנ"ך, את השפה העברית, הסיכוי להעמקה במהות הקיום שלנו כאן כעם קטן מאוד.