פני הפלשתינים: לשלום או למלחמה?

לעומת ההנהגה הפלשתינית בשטחים, הנהגת ערביי ישראל הפכה להיות רדיקאלית ביותר, ופעילותה הפרלמנטארית והחוץ-פרלמנטארית הן הוכחה להקצנה המסוכנת. עם כל ההסתייגויות לגבי תקפות ההכללה, לא נטעה אם נקבע שרוב גורף של הנהגת ערביי ישראל דורש את חיסולה של ישראל כמדינה יהודית וכינונה של "מדינת כלל אזרחיה". אין הכוונה, ככל הנראה, לחיסול פיזי של אזרחי ישראל היהודים, אלא לחיסול אופייה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית שיש בה גם מיעוטים.

תחת הדרישות המוצדקות לשוויון זכויות לכלל האזרחים, קיום ההבטחה של המדינה לדאוג לרווחתם של המיעוטים, מסתתרת בעצם האידיאולוגיה של עזמי בשארה, קרי - מדינת כלל אזרחיה. לכל אלה יש להוסיף גם את הזדהות ההנהגה הערבית בישראל עם דרישותיה של הנהגת הערבים בשטחים לגבי זכות השיבה. במילים אחרות, מדינת כלל אזרחיה וזכות השיבה יביאו, כך מקווים מנהיגי הערבים בישראל, לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית. ברגע שהרוב בה יהיה לא יהודי, בנקל ניתן לשער מה תהיינה התוצאות.

מנהיגי הערבים בשטחים ובעזה התאהבו במצב המלחמתי המתמיד, כי הוא המחזיק אותם בשלטון. לא מן הנמנע שמצב של שלום ישלח אותם לפח הזבל של ההיסטוריה, כי אז ישאלו שאלה אחת פשוטה: מדוע שילמנו מחיר כה עצום של קורבנות אדם, של סבל ושל ייאוש, במשך כל-כך הרבה שנים, כשניתן היה להגיע להסדר מניח את דעת כולם? להנהגה הפלשתינית לדורותיה לא הייתה וגם לא תהיה תשובה מספקת.

הנהגת הפלשתינים בשטחים, בעזה ובישראל מודרכת לפי האימרה: "ככל שיהיה יותר גרוע, כך ייטב לנו" המנהיגים. זו הטרגדיה האמיתית.

למרות כל הטענות כלפי ישראל, אין לטעות בעובדה אחת: נעשו מאמצים גדולים מאוד מצדה של ישראל, חלקם אפילו הרי גורל, כדי להגיע להסדר שלום. לדאבון הלב, המציאות היא כפי שאנו מכירים אותה.

הפלשתינים, יותר נכון הנהגתם, עשתה את כל הטעויות האפשריות כדי לא להגיע לשלום. מאז תקופת היישוב ועד היום, ההנהגה הפלשתינית לא הצליחה לעבור את הרוביקון של ה"מהפכה המתמדת". בהקשר זה, נזכרתי במונולוג המפורסם של "המלט", בפיו שם שייקספיר את המשפטים הבלתי נשכחים:

בהתאמה לימינו: האם ההנהגה הפלשתינית מוכנה לתקוף את הבעיות האמיתיות כדי להגיע לפתרון סביר וטוב לכל הצדדים, או שמא היא משלימה עם הגורל האכזר, או שמא התאהבה במצב המלחמה הבלתי נגמרת? דומה שהחלק השני נכון יותר.

התנהגותה של ההנהגה הפלשתינית, מאז המופתי אל חוסייני ועד היום, איננה מוכנה לראות את המציאות נכוחה ולהביא לעמה סוף לייסורים. ואם בהנהגה עסקינן, ברור שהיא איננה מיקשה אחת. יש הנחשבים יותר קיצוניים, דוגמת חמאס, ויש הנחשבים יותר מתונים, דוגמת אבו מאזן והרשות הפלשתינית. הראשונה טוענת לחיסול היישות היהודית, בריש גלי, ללא כל פקפוק. השנייה מצהירה שהיא מוכנה להגיע להסדר של שתי מדינות, אך דרישותיה הן כאלה המסכנות את המדינה היהודית. כך זכות השיבה שאבו מאזן דורש, כמו כל קודמיו שהיו מוכנים לטעון שהם רוצים להגיע להסדר. זכות השיבה מסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל. לא מן הנמנע שביום מן הימים יימצא הסדר כלשהו לגבי ירושלים, במסגרתו ישראל תצטרך לוותר. לגבי זכות השיבה אין שום סיכוי לוויתור כלשהו מצד ישראל, כי כל הנהגה, שמאל או ימין, יודעת שזהו סופה של המדינה היהודית. מאידך-גיסא, ניתן לשער שלא יימצא, ולו מנהיג פלשתיני אחד, שיהיה מסוגל לוותר על זכות השיבה.

אלה אשר טענו שלעולם לא ניתן יהיה להגיע להסדר שלום עם הפלשתינים "חוגגים", כי העובדה היא שלאחר יותר ממאה שנים, הקונפליקט נמצא על סדר היום. אלה אשר קיוו שהשלום כן יבוא והפלשתינים יהפכו ריאליים, כיום מפקפקים בכך. כמובן שהשמאל הקיצוני עדיין דבק בתפיסתו שחזרה לגבולות 67' והקמת מדינה פלשתינית יביאו לקץ הסכסוך.

אין זה קל לקבוע בוודאות עמדה נחרצת כי בכל זאת החיים הם דינאמיים, ובהחלט יכולות לצוץ הפתעות. הסיכוי לכך אינו גבוה, בלשון המעטה.