בשם האיסלאם

לאור ההתפתחויות האחרונות, מן הראוי שהסרט הדוקומנטרי הצרפתי "בשם האיסלאם", שהוצג לאחרונה במסגרת דוקאביב בסינמטק תל אביב יזכה להקרנות נוספות ורבות ככל האפשר, בטלוויזיה ממלכתית וברשתות החברתיות.

"בשם האיסלאם" הוא סרט דוקומנטרי צרפתי בשני פרקים, המציע מפתחות להבנת העלייה המסיבית בכוחו של האיסלאם הקיצוני (בעיקר של "האחים המוסלמים"), לפני ואחרי אירועי הטרור של ה-11 בספטמבר.

זהו תחקיר מעמיק וחוצה יבשות, שבו משתלבים קטעי ארכיון נדירים עם פרשנויות של מיטב ההיסטוריונים מן המזרח והמערב ועדויות ממקור ראשון.

במקרה זה, אי-אפשר לטעון כי הסרט בעל הטיה חד-צדדית - הוא נעשה על-ידי צוות צרפתי המציג ראיונות ופרשנויות של מומחים מכל העולם, כולל כאלה מהעולם הערבי והמוסלמי, שלא נרתעים מלהציג דעות המוקיעות מהלכים של המוסלמים הקיצונים.

[בשם האיסלאם, צרפת, 2009, 106 דק', צרפתית, תרגום לעברית
Director: Antonio Wagner
Producer: Gérald Collas
Cinematography: Olivier Raffet, Najib Dhoum, Michel Bort, Marc Seferchian
Editing: Antonio Wagner
Music: Guillaume Solignat]

בחלקו הראשון, "רגשות נחיתות", מראה הסרט כיצד עוני, בערות, נחשלות חברתית ותרבותית עוררו רגשות נחיתות, קיפוח ותסכול, שהיו הבסיס לתנועת ההתעוררות המוסלמית.

ניתנת כאן סקירה היסטורית רחבה של המהלכים שהביאו לעליית כוחו של האיסלאם הקיצוני (בעיקר, כאמור, של "האחים המוסלמים"), תוך ניצול אותם רגשות עוינים של נחיתות ושנאה למערב, שהשתלטו על האוכלוסיה המוסלמית מפקיסטן ועד אלג'יר, מסעודיה עד לטורקיה, דרך פלשתין. עם עליית הקיצוניות הדתית התדרדר מעמד האישה. הסרט מציג גם כיצד הפכה אירן ממעצמה פרו-מערבית תחת שלטון השאח - למדינה מוסלמית קיצונית בשלטון האייתולות. מעניין לראות כי הסוגייה הישראלית-ערבית מוצגת באיפוק וללא כל שיפוטיות.

בחלקו השני, "ג'יהאד או דמוקרטיה", מפנה הסרט מבט להווה ולעתיד, ובודק את השאלה הקריטית: האם פני האיסלאם מועדות לעבר עימות מתמשך ועקוב מדם עם המערב (ג'יהאד), או האם יילך וישתלב בתהליכים גלובליים של חופש ומודרניזציה?

החוקרים מציגים כיצד ארצות כדוגמת מצרים וטורקיה, שמלכתחילה לא היו מוסלמיות קיצוניות, משתפות פעולה עם זרמים מוסלמים קיצוניים רק כדי להשיג "שקט תעשייתי" בארצותיהן. ראשי אותן מדינות מעדיפים להשקיע כספים במוסלמים הקיצוניים במסווה של תמיכה ב"מוסדות תרבות" שלהם, מאשר להשקיע במלחמה גלויה בהם, אשר עלולה לערער את יציבות השלטון ומעמדם הם.

הסרט מראה גם כיצד אותם "מוסדות תרבות" מפיצים שנאה למערב ול"ציונים", ובמחנות להכשרת טרוריסטים דוגמת אל-קאעידה הם מאמנים את בני הדור המוסלמי הצעיר והמשכיל דווקא, הצמא להוכיח את נאמנותו לאיסלאם (ראו המקרה האחרון של הפקיסטני בעל הדרכון האמריקני שהעמיד מכונית תופת במרכז טיים סקוואר, ניו-יורק, ארה"ב).