צילומי ח'ליל ראאד: ממאורע היסטורי אחד לבא אחריו

המשותף לנחום גוטמן ולח'ליל ראאד היה ששניהם לא נולדו בארץ, אך חיו בה רוב שנותיהם וקלטו בעין המצלמה (של ראאד) ובמכחולו של גוטמן, את היופי, הרומנטיקה וקסם המזרח בהם טבלה ארץ ישראל אז.

כמו ארכיוני צילום של צלמים-אמנים ישראלים אחרים, שהשתמרו במקרה והתגלו למזלם אחרי שנים רבות, כך שפר מזלו של אוסף צילומי ראאד, וברוכה היוזמה להציגו. ראאד נולד בבחמדון, ליד ביירות, ב-1869. אביו נפטר כשהיה ילד, ואמו שלחה אותו ללמוד בירושלים אצל הבישוף גובאט. בהמשך, למד צילום אצל הצלם הארמני גאראבד קאריקוריאן. ב-1890 נסע לבזל כדי לבקר את ידידו והשתלם בצילום. שם גם הכיר את אשתו לעתיד, אנני מולר, לה נישא עם תום מלחמת העולם הראשונה. הם התגוררו בטלביה, ואחר עברו למושבה היוונית.

המאה ה-19 באמנות הקשורה לארץ ישראל, התאפיינה בציורי ובצילומי צליינים נוצרים, כשלכולם נגיעה רומנטית ומבט רווי נוסטלגיה לארץ הקודש. הם הרבו לתעד את שרידי המקומות הקדושים, קטעי ארכיאולוגיה - עמודים, כותרות, מבנים היסטוריים, כשעל כולם נסוך קסם המזרח, ודמויות של נשים ערביות, גמלים ודיוקנאות של ערבים בתלבושות המסורתיות נראים כמעט בכל ציור או צילום.

בתערוכה המקסימה שאצרה רונה סלע, שהקדישה לכך חמש שנים, מרטיטים הצילומים של סוף המאה ה-19, של הערים הידועות מההיסטוריה - שאז נראו כמו כמה בתים קטנטנים על גבעות טרשים. חברון, בית לחם, שכם, ממש בזעיר אנפין. תיאורי הסופרים המטיילים כאן, כמו מארק טוויין היו נוגים: "במקום שבו נכנסו שבטי ישראל לארץ המובטחת בשירת צהלה - אינך מוצא אלא מחנה עלוב של בדואים שוכני מדבר; ירושלים הנודעת הפכה לכפר אביונים", וכך הלאה... אך עבורנו, זה תיעוד היסטורי, כמו היינו נוכחים באותה עת שם. הקשר שלנו לארצנו מתחזק, לאור הניגוד בין מה שהיה מול ההישגים שיצרנו, והמדינה שהפריחה את המדבר - וכך רב הסיפוק שבעתיים.

ראאד, הן בצילומי הסטודיו שלו ברחוב יפו בירושלים והן בצילומי החוץ און לוקיישן, נוגע בכל תחום: כניסתו של פילדמרשל אלנבי לירושלים בשער יפו, ב-1917, כיבוש שעלה בידו ללא טיפת דם אחת, הודות למידע שסיפקה לו המחתרת "ניל"י"; ילדים מוכרים תפוזים ביפו; נמל יפו; נמל תל אביב; יריד המזרח; מפעל החשמל של רוטנברג בנהריים; נשים ערביות עוטות שמלות רקומות; אנשי שלטון וממסד טורקי; ראשית תל אביב; רחוב הרצל פינת שדרות רוטשילד, כשגימנסיה עברית הרצליה ניבטת מקצה רחוב הרצל, ומאחוריה - חולות עד שפת הים. הנוסטלגיה מתעצמת, כשרואים את ארמונו של אחאב בשומרון, בור יוסף בדותן, צילום מופלא של נחל כרית, היכן שהעורבים כילכלו את אלישע, הבאר של אחאב ליד עמק יזרעאל, בריכת דוד, באר יעקב, ביתו של שמשון בצרעה, הגדולה בבריכות שלמה, בקיצור התייחסות לכתבי הקודש שלנו כמו גם לשלו: הויה דולורוזה, פונדק השומרוני הטוב, ביתן ההרוס של מרתה ומרי - וכל המקומות המוזכרים בברית הישנה והחדשה גם יחד.

ראייתו של ראאד רחבה וחרף המספר הזעום של תושבי הארץ אז, הרי הנופים המרשימים והדמויות המזרחיות בצילומים הם התיעוד הראשון של צלם ישראלי מאז, לעומת כל האמנים המערביים שפקדו את הארץ בגלל זיקתם אליה מתוך הקשר לכתוב במקרא. במלחמת העצמאות ברחו הוא ואשתו ליריחו, ומשלא התאפשר להם לחזור - היגרו ללבנון, שם נפטר ב-1957.

ראאד, כמו גוטמן, חש זיקה עמוקה לארץ, לעברה ההיסטורי העברי ולתושבים הערבים והיהודים כאחד. הרגש החם שלו ניכר בשימת הלב וההקפדה שהשקיע בצילומיו, שאיכותם פשוט מעולה. מזל שארכיונו לא נשדד כשנטש את הסטודיו, וניצל בזכות חבר איטלקי שלו, שניצל את שביתות הנשק כדי להיכנס לסטודיו ולהוציא את כל אוסף הנגטיבים, שהעבירו לבת, רות ראאד שגרה בעמאן, והיא שתרמה את כל אוסף 3,000 הנגטיבים למוסד ללימודים פלשתינים, כנראה לאחר מותו של ח'ליל.

מוזיאון גוטמן, ששופץ והורחב מאוד לאחרונה, מהווה המשך לפריחת ושגשוג טיפוח זיכרונות העבר שלנו, במיוחד בנווה צדק, ראשיתה של תל אביב. האגף הישן שלו מכיל אוסף לא גדול מציורי גוטמן, פסלי קרמיקה שלו ואת הסטודיו בו צייר, שהועבר כנראה מביתו ברחוב אחד העם. כל אלה, יחד עם תערוכת ח'ליל ראאד, מהווים נתח נוסטלגיה שקשה להתעלם ממנה וראוי לצפות בה. מומלץ ביותר.