מה יודעת התקשורת הכללית על הרב מרדכי אליהו, פרט לפרטים הביוגרפיים? שהוא היה ממנהיגי הציונות הדתית והביע עמדות ניציות בנושאים פוליטיים ומדיניים. פה ושם הזכירו השבוע, לאחר פטירתו, שניים-שלושה פסקי הלכה שלו בנושאים שעמדו על סדר היום הציבורי. גם ידעו לספר שהוא היה מגדולי המקובלים בדור, וזהו פחות או יותר.

כך נמדדים רבנים בעיני התקשורת החילונית: בפעילותם הפוליטית. לא בתלמידים שהעמידו, לא בספרים שכתבו, לא בפסקים שקבעו, לא במורשת שהנחילו, לא בדרשות שנשאו. אין פלא שכאשר נפטר פוסק הדור, הרב שלמה זלמן אויערבך – עמדה אותה תקשורת נדהמת לנוכח הכבוד העצום שנחלק למי שבכלל לא היה מוכר לה, כי הוא ברח מפוליטיקה כמו מאש.

כוחם הציבורי של רבנים נובע מכוחם התורני, הדתי, ההלכתי – ולא להיפך. תראו לי פוליטיקאי אחד, איש רוח חילוני אחד, שלהלווייתו בעיצומו של לילה ובהתראה של חמש שעות בלבד יבואו 100,000 איש. ההתייחסות אל הרב אליהו, ולפניו אל הרב אברהם שפירא, רק מן ההיבט הפוליטי, מעידה על הריקנות וחוסר ההבנה של הכותבים.

"סאנדיי טיימס" פירסם השבוע פרטים על פעילות המודיעין הישראלית נגד אירן בשטח טורקיה ועדות של לוחם שייטת על הקרב ב"מרמרה".

בהנחה שהעיתון לא המציא את הדברים, מיהם לעזאזל חסרי האחריות שמסרו לו את המידע הזה? אולי בצורה הפוכה מהמקובל תתנהל הפעם חקירה אמיתית, והאשמים ייענשו במלוא חומרת הדין?

יודעים איך החל אל-קאעידה את דרכו? בסיוע ובמימון אמריקני, שניתנו ללוחמי המוג'אהידין האפגניים נגד הסובייטים. הנשק והניסיון שנצברו אז, הופנו לאחר מכן נגד ארה"ב בפרט והעולם המערבי בכלל.

כדאי לזכור היטב את הלקח הזה, כאשר שוקלים את המשך היחסים הביטחוניים עם טורקיה. איש אינו ערב לנו, שהנשק והמערכות שאנו מספקים לא יהפכו כיוון ויופנו כלפינו – בידי אירן, חמאס, חיזבאללה או אפילו טורקיה עצמה. צריך לחשוב טוב טוב, אם לא עדיף לוותר עכשיו על ההכנסות מהעסקות עם המדינה האנטישמית הזאת, במקום למצוא את עצמנו מתמודדים עם הנשק שלנו ועם הידע עליו שיימסר לאויבינו המרים ביותר.

ועוד בהקשר הטורקי: מגיע יישר כוח למשהו שהישראלים עושים במהופך מההרגל. החרם המתרחב על טורקיה ובעיקר על החופשות בא, מלמד שגם אנחנו מסוגלים להעדיף כבוד לאומי על פני "הכל כלול".

דעתי על פיני גרשון אינה סוד. אני סולד מהאיש, מהתנהגותו, משחצנותו, מגזענותו. זה לא אומר, שכאשר חותמים עימו על חוזה – מותר להפר אותו. ואם כבר רוצים להפר אותו – אז תעשו את זה כמו גברים, ולא בתרגילים של כיתה א' בבית ספר למנהלים מתחילים.

לפני שפוטר גרשון, ניסתה הנהלת מכבי תל אביב להכריח אותו להתפטר. האמצעי: לחייב אותו לחתום על קוד אתי. הרי היה ברור שהוא יסרב (ובצדק: לא משנים חוזה בצורה חד-צדדית), ואז ניתן היה לטעון שזו העילה לפיטוריו. כל התרגיל המגוחך הזה נועד לחסוך למכבי את שכרו של גרשון לעונה הבאה – סכום צנוע של מיליון דולר, שאותה הנהלה עצמה חתמה עליו מרצונה.

המועדון הזה התפאר במשך שנים שהוא מנוהל הכי טוב בספורט הישראלי. שוב ושוב מתברר, עד כמה התמונה האמיתית היא הפוכה. השבוע ירדו שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן לעוד שפל, הן בצורה בה פוטר גרשון והן בהודעה השקרית שלהם כאילו הוא "ביקש להשתחרר מאימון הקבוצה". עד כמה שאני מכיר אותם, הם יצליחו למצוא שפל עמוק עוד יותר.

למה בעצם שנבוא בטענות ליו"ר האופוזיציה, כאשר המשנה לראש הממשלה מתנהג בצורה מופקרת? משה יעלון, שמילא את מקומו של בנימין נתניהו בעת ההשתלטות על ה"מרמרה", קבע השבוע – בפומבי – שנוהל הקרב של המבצע לא היה תקין. במקום לומר את מה שיש לו לומר – וחשוב שיאמר זאת – בפורום מקצועי סגור, בחר יעלון לדבר במפגש ראשי רשויות מקומיות מטעם הליכוד, שזה כמובן בדיוק כמו לדבר בשידור חי לכל העולם.

זה אותו יעלון שהיה הרמטכ"ל האחרון לפני דן חלוץ, ובתוקף זאת נשא באחריות העיקרית למצבו הרעוע של צה"ל במלחמת לבנון השנייה. זה אותו יעלון מתוסכל, שבמקום לקבל את תיק הביטחון, נאלץ להסתפק בתואר חסר המשמעות של "שר לנושאים אסטרטגיים" ומאז בעיקר עושה נזקים אסטרטגיים.

כעת, כאשר הוא מריח את ועדות החקירה המתקרבות, יעלון עושה בדיוק הפוך ממה שאמור לעשות קצין: נשאר מאחור ומגלגל את האחריות לגורמים עלומי שם. וזה בא מפיו של מי שטען שהוא נועל נעליים גבוהות גם בקריה, כדי להיזהר מן הנחשים.

מקובל לחשוב שציפי לבני היא פוליטיקאית מזן שונה, לא רק בגלל היושר האישי שלה אלא גם בגלל היושר האינטלקטואלי שלה. ביום של ה"מרמרה" היא חיזקה את הרושם הזה, כאשר התגייסה מיד להסברה לצד הממשלה (ואולי עשתה יותר מאשר הממשלה עצמה).

חלף שבוע בלבד, והרושם הזה התהפך. ביום שני האחרון התייצבה לבני על דוכן הכנסת והציעה להביע אי אמון בממשלה בשל פרשת המשט. הנימוק ממש לא משנה; במקום להציג אחדות מול מסע השינאה וההכפשה נגד ישראל, העדיפה יו"ר האופוזיציה לנסות ולזכות בכמה נקודות פוליטיות ותקשורתיות בנות חלוף.

דווקא ממי שהייתה שרת החוץ, היינו מצפים למעט יותר הבנה על משמעות הצעת האי-אמון. הרי העולם לא יתעניין בדקויות ולא יבחין בכך שהביקורת עוסקת במה שאירע אחרי המשט. מבחינת העולם הצבוע, האנטי-ישראלי ואפילו האנטישמי – הנה הוכחה לכך שגם בישראל עצמה יש ביקורת על הפעולה. בכך חָברה לבני לשמאל הסהרורי, זה שיצא להפגין במוצ"ש שעבר נגד פעולת צה"ל במקום נגד הרוצחים מעזה.

כלל יסוד בכל מדינה נורמלית הוא, שהמדינה עצמה ורשויותיה הן המקפידות ביותר על החוקים שלהן עצמן. זה הרי כמעט מובן מאליו – אבל לא אצלנו. כי בישראל, כמו בישראל, הראש עובד הפוך.

יש לנו חוק משנת 1952 הקובע את התמלוגים שתקבל המדינה על גילוי נפט וגז. למעלה מיובל הוא לא עניין איש, עד תגליות הענק האחרונות. עכשיו רוצה משרד האוצר לשנות את החוק ולגבות הרבה יותר – כולל מהקידוחים שבוצעו הרבה לפני שמישהו בכלל חשב על כך. במילים אחרות: חקיקה רטרואקטיבית, הפסולה מיסודה במדינת חוק. אבל מאחר שהצעד הזה הוא נגד הטייקונים, האוצר מקבל רוח גבית מהתקשורת ומחברי כנסת פופוליסטיים.

אסור באיסור חמור לעשות זאת, ולא רק משום שזה בלתי חוקתי ובלתי מוסרי – אלא גם בגלל שזה מאוד לא כדאי. כל משקיע יחשוב עשר פעמים לפני שישים את כספו במדינה העלולה להחליט מאוחר יותר שהיא משנה לטובתה ולרעתו את כללי המשחק.