ימת החולה המתחדשת

מאז ימי קדם קיימת חלוקת תפקידים ברורה בין האישה לבין הגבר: האישה מגדלת את הילדים, מבשלת ודואגת לצורכי הבית. הגבר הוא המפרנס העיקרי, מגן על משפחתו, דואג למנגל, ומקיים מערכת יחסים טובה עם חמותו. עם השנים השתנתה מעט חלוקת התפקידים בין המינים, אך שני תפקידים נשארו נחלתו הבלעדית של הגבר: לתקן דברים בבית ולפנות את הזבל.

אצלנו במשפחה, אני מפנה בנאמנות את הזבל. בעניין התיקונים בבית, לעומת זאת, אני נתקל בבעיות מסוימות, ובהן אני רוצה לשתף את קהל הקוראים.

קדיחה לא מוצלחת

לא שלא ניסיתי לתקן דברים. עוד בהיותנו זוג צעיר, קיבלתי מתנה ליום הנישואים, מקדחה, סט מברגים, פטיש ופלייר. מצאתי להם מקום מתאים במחסן ושם הם נשארו לאורך זמן, מבלי שאני אטריד אותם והם לא אותי. בערב אחד, מאותם ערבים שקטים ללא חדשות מסעירות, החליטה אשתי, בעלת החוש האמנותי המפותח, שיש צורך דחוף לתלות תמונה חדשה על הקיר. כדאי לציין שהחלטה של אשתי היא כמו החלטת בג"צ - לא ניתן לערער עליה.

מודע ליכולת הטכנית המוגבלת שלי, ניסיתי לדחות את ביצוע העבודה: אין די אור, המקדח אינו מושחז, אני עייף - אבל שום תירוץ לא עזר. אזרתי אומץ ובהחלטה של "אם לא עכשיו - אז מחר", ניגשתי לקדוח את החור בקיר. סימנתי את המקום, הפעלתי את המקדחה, ובנחישות קירבתי אותה לקיר והתחלתי לקדוח. צעקותיה של אשתי, שאיני קודח במקום המסומן, נבלעו ברעש המקדחה. להפתעתי הרבה, הקיר נכנע בקלות. שיכור מהצלחה המשכתי לקדוח והפסקתי רק כשבני החל לצעוק בקול מפוחד: "אבא תפסיק, הקיר מתפרק".

שבע-רצון בדקתי את תוצאות עבודתי. חור ענק חצה את הקיר מחדר לחדר, וענן טיח סמיך התאבך ממנו, מזכיר במשהו אתר בנייה של גורד שחקים.

היה זה הניסיון הראשון והאחרון שלי לקדוח חורים. אבל וחפוי ראש חזרתי למלאכת פינוי הזבל, בה הצטיינתי.

גבר מוצלח

באחד הבקרים בקיץ האחרון, בישרה לי אשתי בקול השמור לבשורות מסוג זה: "ברוך, הברז במקלחת דולף". ראוי להסביר שאת התקלות בבית מגלה אשתי בעין הלייזר שלה. באזני נשמעת ההודעה על התקלה כקריאת תיגר על מעמדי - נראה אותך מתמודד עם המשבר. החלטתי להיענות לאתגר והצטיידתי בכלים מתאימים, כדי לבצע עבודה באמת פשוטה של החלפת ברז. לאחר כעשרים דקות, כשאני ספוג זיעה ובלחץ דם מסוכן לבריאותי, הבנתי שהפלייר המיושן שלי לא יצליח להתגבר על ההברגה. תוך כדי קללות נמרצות נסעתי לחנות לחומרי בניין, כדי לקנות מפתח שבדי. מצויד בפלא הטכנולוגי הזה, בעל השם המבטיח איכות, הצלחתי סוף-סוף להתגבר על ההברגה הסרבנית. שוב נסיעה קצרה לחנות כדי להצטייד בברז חדש. כשחזרתי, ראיתי שהעיצוב הפנימי בבית השתנה, ותעלת מים, שלא הייתה קודם לכן, נוספה במרכזו. מים זרמו מהמקום בו היה ברז, וניסיונותיה של אשתי לחסום את זרימת המים כשלו. היא עמדה במרכזה של ימת החולה המתחדשת, סביבה ערימה של סמרטוטי ריצפה, ובעזרת הכוס בה זכתה כשקנתה ארבע קופסאות קפה נמס, ניסתה להעביר את המים לדלי. "איפה אתה מסתובב כל הזמן?", סיננה בפה סגור כדי לא לבלוע מים. "בדיוק כשצריך אותך אתה איננו". כן, אני יודע, צריך לסגור את הברז הראשי. סגרתי, אבל את זה של השכן.

במצבים כאלו אני מורט את שערות ראשי ושואל שאלה פשוטה: למה אני, עם הידיים השמאליות שלי, צריך להתמודד עם בעיות שרק בוגר טכניון או שרברב מיומן יכולים לפתור? מי קבע שגבר צריך לתקן תקלות בבית? לא מספיק פינוי הזבל? תחת לחץ המים העולים, הברגתי את הברז החדש למקומו. נכון יותר, ניסיתי. ההברגה לא התאימה. המוכר הרוסי, הקומוניסט הזה, מכר לי ברז בעל הברגה שמאלית במקום ימנית. שוב נסיעה קצרה לחנות, החלפת הברז, חזרה לימת החולה וההברגה המוצלחת. לא להאמין. הצלחתי. לא נזקקתי ליונה כדי להבחין שפני המים בדירה החלו לרדת. וכך, לאחר שעתיים, הצלחתי להוכיח לאשתי שאני עדיין הגבר בבית, החלפתי ברז.