הון-עיתון

לכתבי הרכב - ובמיוחד הבינוניים שבהם, שאינם מבינים הרבה בתחום המוטוריקה ונוהגים כאחרון האזרחים (ואף גרוע ממנו, כי לפעמים אין להם רכב פרטי והם חיים על דיאטה של מכוניות מבחן...) - משתלם מאוד להצטרף לחבורת כתבי החצר של היבואנים הבכירים.

בתמורה לעבודתם הצמודה עם היחצ"נים, הם מתוגמלים ביחס מועדף. הם מקבלים חינם כרטיסי ביזנס-קלאס לחו"ל כדי להשתתף בהשקות דגמים חדשים, ומוחזקים שם במלונות פאר. הם הראשונים לדעת על שיווקו של דגם חדש, וגם הראשונים לקבל אותו לנסיעת מבחן בארצנו.

לנוכח רקמת יחסים חמימה והדוקה זו, לא מפתיע שכתבים אלו נוקטים אתיקה עיתונאית מיוחדת במינה. הם לא יודו, חלילה, בקיומו של דגם חדש, עד שאדונם, כלומר ברון הייבוא - לא ייפטר ממלאי הדגמים הקודמים הנמצאים במחסניו. לחילופין, היבואן יכול להמשיך לייבא ארצה את הדגם הקודם, המיושן, כדי ליהנות ממחיר מציאה שיציע לו היצרן. הוא יודע היטב שכתב החצר לא יביך את אדונו, ויחריש כאשר ברון הייבוא ימכור דגמים שיצאו כבר מפס הייצור - כחדשים.

מאליו מובן שכתב-חצר נאמן, היודע כי ייעודו האמיתי הוא אספקת פרסום לעיתון/מגזין/אתר האינטרנט שבו הוא מועסק, לא יתמה מדוע דגמים מיושנים אינם נמכרים בהנחה משמעותית, כמקובל בחו"ל.


לפותים זה בזה

השיטה המקובלת במדיה העברית - לפיה כתיבה על רכב נועדה, לפני הכול, לספק פרסום - נוחה לשלושת הצדדים. היא נוחה לברוני הייבוא (לרבות מעצמת הליסינג); היא משתלמת לכתבי החצר עצמם, שהחומר הפרסומי מהיבואנים מקל על עבודתם; ומובן שהיא חיובית למערכות העיתונים, המגזינים, אתרי האינטרנט וערוצי הטלוויזיה, שבתמורה לגישתם המתחשבת והאדיבה מקבלים מהיבואנים פרס ברמותן של פרסומות.

כתוצאה ממערכת יחסים משולשת זו, שעיוותיה התמסדו כהוג,: עיתונות הרכב אינה מתקוממת על כל אותן מכוניות זולות וחסכוניות או דגמים חדשים שאינם זוכים להגיע ארצה משום ששיווקם אינו משתלם דיו ליבואן.

אין מבחני דרכים השוואתיים של ממש. אין מבחני דרכים לטווח ארוך - במשך שנה או 100-50 אלף ק"מ, שבתומם מפרקים את חלקי מכונית המבחן לצורך בדיקת הבלאי, כמקובל ברחבי הלא-ישראל.
אין אפילו השוואה בין נתוני צריכת הדלק התיאורטיים שהיבואן מנופף בהם, לבין הנתונים בפועל.

והחוט המשולש הזה, לא במהרה יינתק.

השיטה המקובלת במדיה העברית - לפיה כתיבה על רכב נועדה, לפני הכול, לספק פרסום - נוחה לשלושת הצדדים. היא נוחה לברוני הייבוא (לרבות מעצמת הליסינג); היא משתלמת לכתבי החצר עצמם, שהחומר הפרסומי מהיבואנים מקל על עבודתם; ומובן שהיא חיובית למערכות העיתונים, המגזינים, אתרי האינטרנט וערוצי הטלוויזיה, שבתמורה לגישתם המתחשבת והאדיבה מקבלים מהיבואנים פרס ברמותן של פרסומות.

כתוצאה ממערכת יחסים משולשת זו, שעיוותיה התמסדו כהוג,: עיתונות הרכב אינה מתקוממת על כל אותן מכוניות זולות וחסכוניות או דגמים חדשים שאינם זוכים להגיע ארצה משום ששיווקם אינו משתלם דיו ליבואן.

אין מבחני דרכים השוואתיים של ממש. אין מבחני דרכים לטווח ארוך - במשך שנה או 100-50 אלף ק"מ, שבתומם מפרקים את חלקי מכונית המבחן לצורך בדיקת הבלאי, כמקובל ברחבי הלא-ישראל.
אין אפילו השוואה בין נתוני צריכת הדלק התיאורטיים שהיבואן מנופף בהם, לבין הנתונים בפועל.

והחוט המשולש הזה, לא במהרה יינתק.

תשאלו, למה לעזאזל הג'י-מייל שלי קיבל פקודה להעביר לספאם כל מייל שנשלח אליי מעמותת 'זכות הציבור לדעת', אף שמדובר בחבורה חיובית בסך הכול? ואענה: 'זכות הציבור לדעת' נמחקה אצלי בגלל הפרס שהארגון היקר הזה העניק ברוב טקס לעיתון 'ישראל היום'.

ושוב תעלומה. הרי אני דווקא בעד עיתונו של שלדון אדלסון, עיתון שאינו בוש בפטריוטיות המבוזה, ועומד בגבורה נגד הטבלואיד של המדינה, ידיעות אחרונות המקושר היטב, ונגד האימפריה השוקעת של נמרודי, שחטפה מהלומה כואבת בגלל החינמון החוצפני החדש.

אלא שאינני מבין איך 'ישראל היום' נטול המורא, הצהוב לא יותר מן הדרוש כדי לצוף בשוק, ובסך הכול די מאוזן בענייני פוליטיקה וכלכלה - נופל כך בפח בענייני רכב! כי במקום לייצר עמודי רכב עצמאיים משל עצמו, עיתון זה מדפיס כתבות של עובדי מגזין 'אוטו', גוף מגמתי המתמחה בכתיבה מגויסת, כזו היודעת לשמור היטב על האינטרסים השיווקיים של היבואנים התומכים במגזין.

העובדה שמגזין 'אוטו', המודפס בכמות צנועה, זוכה לחשיפה אדירה דרך מאות אלפי העותקים של 'ישראל היום' - מעניקה לכרומו הדהוי של דני פרומצ'נקו עוצמה שאינה מגיעה לו.

במילים אחרות: עיתון 'ישראל היום' מתפקד, בתמימותו (?), כספק של דפי פרסום למגזין 'אוטו', שהוא סוג של שופר של היבואנים. אז איך זה שעמותת 'זכות הציבור לדעת' שותקת?

קראנו את טורך ואנו מבקשים להגיב. "הפרס הישראלי לביקורת התקשורת ע"ש אברמוביץ", שניתן לעורך "ישראל היום" מר עמוס רגב, היה עבור עצם פריצתו של עיתון נוסף לשוק העיתונות (אותה הוביל העורך) ושבירת המונופול הקיים, ואשר היוותה לדעת ועדת השופטים, תרומה חשובה לביקורת התקשורת הישראלית.

הפרס אינו מתיימר להיות 'חותמת כשרות' למקבל, ובודאי שלא רטרואקטיבית ומיום שניתן לעולמי עד.
גם זוכי הפרס לאורך עשור שנותיו אינם "מוגנים" מביקורת ואנו ממשיכים לטפל בכל מקרה לגופו, גם אם מדובר בזוכה לשעבר.

את הטענות כנגד היושרה של מדור הרכב ב"ישראל היום", כדאי להפנות לעיתון עצמו ולקבל את תגובתו.