ברצוני לספר על חוויה מתקנת שאירעה לי במפגש שנערך בבית הסופר. זוהי סדרת מפגשים בלתי מכופתרת שבה משוררים קוראים שירים ומשוחחים עליהם.
אני אוהבת מסגרות כאלה בלתי מכופתרות, בלתי מעונבות, שבהן השירים יכולים לעשות בצורה הטובה ביותר את העבודה שלהם: לחדור ללב השומע ו/או הקורא וגם הכותב, כלומר - אפשר לומר לכותב מה חושבים בצורה של ביקורת בונה, לא הורסת.
הנושא של המפגש היה הפעם זיכרון וגעגוע, והתבקשתי לפתוח את האירוע מכיוון שהדגשתי שאין מקריות בכך שהאירוע מתרחש בתחילת ימי הסליחות. נדמה כאילו הסליחות הן דבר אנכרוניסטי, שנועד לדתיים בלבד. מה לנו ולזה? אבל לא כך הוא הדבר. ימי הסליחות נוגעים בכל אחת ואחד מאתנו.
בימי הסליחות אנו אמורים לנקות את עצמנו מבחינה רוחנית, כדי שנוכל להגיע לראש השנה נקיים וטהורים, ונוכל לקבל את האנרגיה הזמינה לנו בראש השנה. כי בראש השנה כל אדם יכול ליצור לו סרט חדש. וכאן הקשר לשירת הזיכרון והגעגוע.
באמצעות הזיכרון והגעגוע אנו יכולים להיזכר גם במעשים הטובים שלנו, וגם במעשים ובמחשבות הלא כל-כך טובים שלנו, ולהפוך אותם על פיהם. במהלך חודש אלול יש אנרגיה זמינה בקוסמוס העוזרת לנו בתהליך התיקון הזה.
אנחנו יכולים לחזור לעבר, להיזכר באדם שפגענו בו, ולבקש ממנו סליחה. כדאי גם ללוות את הזיכרון הזה במעשה, כי הסליחה בעצם מטהרת אותנו. וגם אפשר להיזכר באנשים שפגעו בנו, ולסלוח להם, כי סלח בגימטרייה זה צח. טהור, נקי, ובעצם כשאנו סולחים, אנו עוזרים לעצמנו, ומטהרים את עצמנו ממחלות וממוות.
באמצעות שירי הזיכרון והגעגוע אנו יכולים לעשות היום פעולה כפולה - גם ליהנות משירים יפים, וגם לזכור את המטרה שבשבילה באנו לעולם - לתקן את הנשמה שלנו ולעזור לה לחזור אל מקורה, ולהיות טהורה כמו ביום שנבראה.
במהלך האירוע גם קראתי שירים שהקראתם עזרה לי לתקן את יחסיי עם הוריי. היחסים שלי עם הוריי היו מאוד טעונים. תמיד היו לי טענות אליהם, והרגשתי מקופחת מצד אחד, ואשמה מצד שני.
רק כשהתחלתי ללמוד קבלה, הבנתי הרבה דברים. הבנתי מדוע הגעתי למשפחה הזו, מה עלי ללמוד ממנה, מה התיקון שלי וכדומה. הבנתי שהכל הוא באחריות שלי, ואם אני רוצה להיות שמחה ומאושרת, עלי להשקיע בכך עבודה. ובעצם, זה מה שאמי תמיד רצתה: שאהיה שמחה.
במהלך האירוע הוקרנה תמונה שלי, כשאני בת חמישה חודשים, עם הוריי. ראיתי בתמונה שהעיניים של הוריי עצובות, ולעומת זאת, אני תינוקת שמחה. באמצעות התמונה הזו חזרתי אל השמחה שלי, אל השמחה המקורית שנתן לי הבורא כתינוקת, והתחברתי אליה, כדי שאוכל להיות שמחה גם בתור אישה מבוגרת, שעברה הרבה דברים בחיים, ורואה כל יום דברים כל-כך עצובים שיש לנו בשפע במדינה שלנו, עד כדי כך שקשה לה לשמוח.
בחרתי את השירים האלה [ראה בהמשך] מכיוון שהצלחתי לכתוב אותם מתוך סליחה ואהבה, למרות מערכת היחסים המאוד מורכבת שהייתה לי עם הוריי. בשני השירים שכתבתי על הוריי יש דגש על השמחה הפנימית שלא ראיתי בהוריי בעודם בחיים, והצלחתי לראות אותה רק לאחר מותם. לכן צירפתי את התמונה שלי איתם בתחילת יחסינו, כשהייתי בת חמישה חודשים, והם צעירים, יפים, מלאי תקווה, אהבה ושמחה, לפני שעול החיים בעולם הזה הכריע אותם.
אמי נהרגה בתאונת דרכים לפני 38 שנים, בדיוק לאחר מריבה קשה שהייתה לי עימה. מאז היו לי רגשי אשמה איומים, והייתי בטוחה שהמריבה הזו גרמה למותה. לכן ניסיתי בכל כוחותיי למצוא דרך לתקשר עם נשמתה, כדי לבקש ממנה סליחה, ולסלוח לה, וכך הגעתי אל הקבלה.
גם אבי לא רווה נחת בחייו, ונפטר מסרטן לאחר מחלה קשה, 15 שנה לאחר מות אמי. לאחר מותה איבד את כל רצונו לחיות והלך ודעך לנגד עיני הכלות.
סבתי הייתה הניצולה היחידה ממשפחה גדולה שנכחדה בשואה, והעובדה הזו גרמה לה להיות כל הזמן מדוכאת ועצובה. היא טיפלה בי כשהייתי תינוקת, וכך העבירה אלי את העצבות הנוראה.
הדבר היחיד שהחזיק אותי היה דווקא האמונה של סבי, שהיה איש דתי, שהיה תמים עם ה' אלוקיו, והאמונה הזו שלו גרמה לו להיות שמח ממש בלי שום סיבה. אני דבקתי בשמחה שלו והיא שנתנה ונותנת לי את הכוח להמשיך בלימודי הקבלה ולקבל תובנות נפלאות על החיים.
אני מצרפת כאן את שלושת השירים, שכולם פורסמו בזמנו באתר "חדשות מחלקה ראשונה" News1:
בְּמוֹתֵךְ צִוִּיתְ לִי אֶת הַשִּׁמְחָה לזכר אמי, רבקה שוהם ויסוקר ז"ל
בהשראת הזוהר הקדוש, פרשת "תּוֹלְדוֹת"
אֵיך אוּכַל לְמַצּוֹת
אֶת שֶׁרָאִיתִי בְּעֵינַיִךְ אִמָא
שִׁפְחָה חֲרוּפָה עַל הַיָּם
עֲטוּפָה בְּתַכְרִיכִים
וְעֵינַיִךְ בִּכְאֵב נוֹרָא
מְצַוּוֹת עָלַי לִשְׂמוֹחַ
מצַוּוֹת עָלַי לִשְׁכּוֹחַ
לִלְבּוֹש אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו הַחֲמוּדוֹת
לְהַחֲזִיר הָאֲבֵדָה לִמְּקוֹמָהּ
לְיָפְיוֹ שֶׁל יַעֲקֹב
יָפְיוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן
שֶׁיַחְזְרוּ לִמְקוֹמָם
וְיַעֲלוּ רֵיחוֹת גַּן עֵדֶּן.
הַיַּלְדָה הַשְּׁקוּפָה בְּבֵית הַקְבָרוֹת לזכר אבי, יעקב ויסוקר ז"ל
הַיַּלְדָה הַשְּׁקוּפָה עוֹמֶדֶת מוּל קֶבֶר אָבִיהָ.
הַשְּׁקִיפוּת שֶׁלָהּ לוֹקַחַת אוֹתָה אֶל מָקוֹם אַחֵר.
חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר נִשָּׂאִים בְּדַקּוּת מַדְהִימָה
הָאֲוִיר הָרוֹתֵחַ נִצָּב בֵּינָהּ וּבֵין אַחֶיהָ
וְהֵם נוֹסְעִים כֻּלָּם בְּמַעֲלִית הַקָּדִישׁ
לִפְגֹש אֶת הָאָב בִּמְּחוֹזוֹתָיו.
הוּא שָׂמֵחַ.
פָּנָיו רַעֲנָנִים וּוְרוּדִים כִּפְנֵי תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ
מְחַיְכִים חִיּוּךְ שְׂבַע רָצוֹן
שֶׁל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהִגִּיעַ אֶל מְחוֹז חֶפְצוֹ.
כָּךְ רָאֲתָה אוֹתוֹ אָז, לִפְנֵי ח"י שָׁנִים,
כַּאֲשֶׁר בָּאָה לְזַהוֹת אֶת גּוּפָתוֹ.
תַּגְלִית מַדְהִימָה הִתְגַּלְתָה לְפָנֶיהָ
כַּאֲשֶׁר נִפְתְּחוּ הַתַּכְרִיכִים -
פָּנָיו זָהֲרוּ מוּלָהּ בְּחִיוּךְ מְאֻשָּׁר וּמְלֵא עֹנֶג
חִיּוּךְ שֶׁל אָדָם הַיּוֹדֵעַ שֶׁסּוֹף סוֹף תָּם סִבְלוֹ
וְהוּא נוֹסֵעַ אֶל עוֹלָם שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת,
כֻּלּוֹ טוֹב.
הַיַּלְדָה הַשְּׁקוּפָה הֶחֱזִירָה אֶת הַתַֹכְרִיכִים לִמְקוֹמָם
וְהַשְּׁקִיפוּת שֶׁזָּהֲרָה בַּאֲוִיר
הֵקִיפָה אֶת כָּל הַיְּקוּם בְּאוֹר דַּק עָדִין.
אוֹר נְגוֹהוֹת שָׁקוּף
הֵאִיר אֶת כָּל הַמַּצֵּבוֹת
וְהַיַּלְדָה הַשְּׁקוּפָה עָמְדָה שָׁם
וְרָאֲתָה חַיִּים אֲחֵרִים.
- והשיר על סבי, מתוך ספרי "נגיעות של כוכבים" שיצא בהוצאת "ספרית מעריב":
חַגָּיו הַמָּטִים לִפֹּל שֶׁל רַבִּי יִצְחָק לזכר סבי, רבי יצחק שוהם זצ"ל
רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם כִּפּוּר הָיוֹ הֵם חַגָּיו שֶׁל סָבִי.
פַּאפֵּע קָרָאנוּ לוֹ.
לֹא.
הֵן אֵינִי רוֹצָה לִהְיוֹת מוּצֶפֶת.
רַק לָקַחַת תְּנוּעָה מַעְגָלִית רַכָּה,
שֶׁתָּפִיג.
רַק אֵינִי יְכוֹלָה לֹא לִזְכּוֹר אֵיך
הָיָה מַטִּיף בּוֹשֶׂם עַל חֲלִיפָתוֹ הַמְּשֻמֶּשֶׁת
רַבַּת שָׁנִים, חֲגִיגִית לִשְׁעָתָהּ,
לוֹבֵשׁ פְּנֵי יִפְעָה
לִכְבוֹד אֱלוֹהָיו הַבִּלְתִּי בָּרוּר, הַכֹּל יוֹדֵעַ
שֶׁהָפָךְ אֶת יָמָיו הַמָּרִים
לִמְדוּרַת שִׂמְחָה כְּחֻלָּה, עֲנָקִית.
חִידַת אִישׁ הָיָה הוּא לִי -
אָהוּב בְּלִי דַּי, נוֹסֵך תִּקְוָה,
וְדַלּוּתוֹ הַמְּפֹאֶרֶת, הָעִקֶּשֶׁת,
רְווּיָה הַעֲרָצוֹת קְטַנּוֹת. רְגָעִים יָפִים
שֶׁל חֶסֶד שָׁפוּךְ.
יַחַד, יַחַד צָעַדְנוּ, רַק הוּא וַאֲנִי
אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת, בְּפַאֲתֵי הָעִיר.
כֻּלָּם קִדְּמוּהוּ בְּסֵבֶר פָּנִים,
בִּבְרָכָה,
מַה שְׁלוֹמְךָ רֶבּ יִצְחָק, מַה שְׁלוֹמְךָ,
"זֶה בֵּן אָדָם חָשׁוּב" הוּא הָיָה אוֹמֵר
וּמוֹסִיף לִקְרֹא בַּתּוֹרָה
וּמוֹסִיף וּמְזַמֵּר.
וְכָך עַד מְלֹאת לִי שְׁתֵּים עֶשְׂרֶה שָׁנָה.
מֵאָז נִנְעֲלוּ בְּפָנַי
שְׁמֵי גַּן הָעֵדֶן הַגַּבְרִי.
בְּבֹשֶׁת פָּנִים
הָיָה עָלַי לַעֲלוֹת
לְעֶזְרַת נָשִׁים.
פַּעַם אַחַת עָשִׂיתִי זֹאת
וְלֹא יָסַפְתִּי עוֹד.
רַק יִפְעַת סָבִי נִשְׁאֲרָה בְּתוֹכִי
זוֹהֶרֶת לְעַצְמָה
מְסַמֶּלֶת אֶפְשָׁרֻיּוֹת
שֶׁלֹּא מֻצּוּ עַד תֹּם.
