חלם הרחוקה הייתה ידועה בעולם בזכות חכמיה המופלגים, אך למרות חוכמתם הרבה היו החלמאים עניים בני עניים וחיו מהיד לפה. בנוסף למחסור החמור במים שממנו סבלו החלמאים לאורך שנים, חסרו להם גם אוצרות-טבע חיוניים, כמו חומרים דליקים למיניהם, כדי שיוכלו לחמם את בתיהם ולהניע את גלגלי המפעלים שבהם ייצרו דברי סדקית ותשמישי קדושה.
החלמאים צפו בקנאה ובערגה בשכניהם העשירים, שהרבו לחפור באדמה ולהפיק ממנה נפט בכמויות העולות פי רבבה מצורכיהם, אך כל ניסיונותיהם לחפור באדמתם העקרה לא העלו דבר מעבר להזלפות חלושות של נוזל כהה ולא ברור שלווה בשיעול מקוטע ובשלהבת קטנה אף מנר של החנוכה.
נעצבו החלמאים עצב רב וביכו את מר גורלם. עד שיום אחד התעשת ראש החלמאים וקרא: הגיע הזמן לחפור בים שלנו, אולי נגלה שם מרבצים של דלקים ונביא ישועה לחלם. שמחו החלמאים על הרעיון החדש של הפרנס והחלו לטכס עצה איך לחפור בתוך הים - דבר שמעולם לא התנסו בו וגם לא מצאו בקופתם די מטבעות שבהן יוכלו לרכוש מכונות חפירה או לשכור את שירותיהם של חופרים ידועי-שם.
עד שיום אחד קם חלמאי עשיר ורב-פעלים ששמו
יצחק תשובה וקרא אל אחיו המיואשים: הסירו דאגה מליבכם, הנה אני לוקח על עצמי את המלאכה ואם אצליח במעשה ידי נצא מכך נשכרים כולנו. שמחו החלמאים שמחה גדולה והעניקו לתשובה את ברכת הדרך.
עמל תשובה ימים כלילות, שכר בכספו את מיטב המכונות והמומחים והנה, לאחר שחפר ונבר במעמקי הים חודשים ארוכים, גילה מחילה ובה מטמון יקר לאין שיעור – גז טבעי בכמות שתספק את כל צורכי חלם לעשרים השנים הבאות! שמעו החלמאים את הבשורה המרנינה ופרצו בשירה ובמחולות תוך שהם נושאים את תשובה על כפיהם בקריאות 'מושיענו ומצילנו אתה!'.
התכנסו החלמאים למסיבת ניצחון גדולה, רכשו מניות בכל זלוטי שגירדו מארנקם והחלו לתכנן תוכניות לניצול מיטבי של האוצר שנפל בחלקם. ככל שחלפו הימים מרגע שהתבשרו על הנס, כך דעכה ההתלהבות ובמקומה החלו להישמע רטינות וטרוניות שונות. תחילה בקול ענות חלושה אך בהמשך גאתה הטרוניה ובאה לידי ביטוי במאמרי ביקורת של חלמאים פוליטיים וחלמאים מושכי-עט, כשאת חיציהם הם יורים אל החלמאי העשיר ובעל הבשורה – יצחק תשובה.
מדוע שהזיכיון להפקת הגז ייפול לידיו בלבד? הלינו החלמאים ושוועתם עלתה והגיעה לאוזני פרנסי ממשלתם. תשובה נקרא להתייצב בפני ועדות חלמאים שונות ושם טען כי אילמלא השקיע מזמנו ומכספו ויזם את החפירה המבורכת – היו החלמאים מתחממים עד עצם היום הזה לאורה הקלוש של העששית.
טיעוניו אלו נפלו על אוזניים ערלות ומלחמת כל וכל פרצה במדינת החלמאים. תלונות ושאילתות לרוב הוגשו ליועציהם המשפטיים; ובתי המשפט, הידועים גם הם בחוכמתם הרבה, החלו לעסוק בסוגיית הגז הטבעי שאפף את חלם כעננה עכורה.
באותה השעה צפו בנעשה שכניהם הלבנונים מצפון, הלא הם הפניקים תושבי צור וצידון מארץ הארזים. בעוד החלמאים רבים ומורטים איש את זקן רעהו, פנו הפניקים לבני בריתם העותמאנים וביקשו לספק להם קושאנים ושאר מגילות שיוכיחו את חזקתם על מצולות הים, כולל המחילה ובה האוצר הגדול. העותמאנים נענו לבקשה ברצון רב, פשפשו במרתפים והעלו קושאן משנת תרפפ"ו ובו כתוב באותיות קידוש לבנה שהים על מצולותיו, דגיו וחלוקי-אבניו מטריפולי שבצפון ועד פלשת בדרום, הוא קניינם הבלעדי של תושבי צור וצידון עוד מאז איזבל מלכתם.
הפניקים לא בזבזו את זמנם והחלו לשאוב במרץ רב את הגז היקר ולמוכרו לכל המרבה במחיר עד שהידלדל לאחר שנים רבות. צפו החלמאים בפניקים ועיניהם כלות. חזרו לבתיהם הקורסים ונאנחו אנחה כבדה. נגזר גורלנו - קוננו החלמאים - לרעוב ולקפוא בקור ומאחר שמדובר בגזירת גורל, גם חוכמתנו הרבה והידועה בגויים לא תושיע. וכך נותרו החלמאים עם השוקת השבורה בעוד שכניהם שכובדו בצאן ובמקנה לועגים עליהם מעבר לגדרות גבולם.
יכול להיות שהסיפור הזה היה מצחיק אם הוא לא היה כל-כך עצוב ומייאש.
