פרשתנו, פרשת כי תבוא, פותחת במשפט הבא: וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
ונשאלת השאלה - מה מיוחד כל-כך, מה חשוב כל-כך, מה בהול כל-כך לאדם, העמל בשדהו, לעזוב הכל, לצאת משגרת יומו ולעלות עם הביכורים לבית המקדש?
הבה נדמיין כולנו את התמונה הבאה: בוקר, ציפורים מצייצות, אדם מישראל יורד אל שדהו, פושט את איבריו ומיד מתמלא עונג. השדה שלו, אותו שדה בור שעמד שומם אלפיים שנה - אותו שדה שהיה לשממה בעת שאויביו שלטו בארץ, שכן הארץ הזו אינה קולטת שום עם אחר - במשך אלפיים שנות גלות הארץ; ועכשיו, השדה פורח ומלבלב, שדהו מצמיח כל טוב, הכל ירוק, הכל מתוק, ובעל השדה קורן מאושר.
אין כמוני, נאנח האיש בגאווה, אני חרשתי, אני זרעתי, אני השקיתי, אני דישנתי, אני קצרתי, אני זמרתי, אני מסקתי וקטפתי, אני ואני ואני, ועכשיו... אני אמכור את התבואה, אכפיל את רווחיי, אקנה עוד שדה, אעסיק עוד פועלים ו...
רגע! עצור! שכחת מאין באת ולאן אתה הולך.
השדה כאן הוא כמובן סימבולי, זו יכולה להיות חנות מכולת, או מפעל היי-טק, או כל עסק אחר. במצב כזה, האדם נמצא בעמדה מסוכנת; הוא יכול לשכוח מי נתן לו את כל השפע הזה, מי הוביל אותו ובזכות מי הוא הצליח. "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"...
ולכן, בדיוק בנקודה הזו, הוא מצווה לקחת את התאנה הראשונה שביכרה, את הפרי הראשון שהבשיל, לשים אותו בסל, לשים את הסל על הראש ולעלות לירושלים, ולא משנה היכן הוא גר. ובירושלים, הוא אומר בקול גדול וברור, שישמעו כולם, אבל בעיקר שישמע הוא עצמו: "באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו". כל מה שבסלי, לא שלי הוא, אלא שייך לה'. אומנם אני עמלתי וטרחתי, ושדי פרח, אולם אין זה שלי, אלא שלו (של הקב"ה).
ההתכנסות בירושלים, ברוב עם הדרת מלך, מראה שהאדם אינו בא לבד, הוא בא כחלק מכלל העם, ומכאן גם החשיבות הדתית והחשיבות הלאומית בהבאת הביכורים.
יהי רצון שנזכה כולנו, במהרה בימינו, להעלות ביכורים לבית המקדש, ברוב עם הדרת מלך.
