איש השנה שלי

בינואר 2009 נפל דבר בעולם. ברק חוסיין אובמה הושבע לנשיא ארה"ב. אובמה, כהה עור, מבית חצי מוסלמי, עורר, בטרם בחירתו, ציפיות עצומות לשינוי במדיניות ארה"ב בכל התחומים.

אחת האמירות המעניינות, שנוגעת ישירות אלינו, היא הצהרתו כי בדעתו להתפייס עם העולם המוסלמי. לשם כך נסע למספר בירות של מדינות איסלמיות ונשא נאומים בנימות פייסניות ביותר כלפי המוסלמים. העולם המוסלמי ראה באמירות אלו כאילו קיבלו האמריקנים ובני בריתם האחרים את העמדה האיסלאמית לגבי נושאים שונים ובפרט לגבי הסכסוך בין ישראל לפלשתינים. התוצאה: הקשחה של עמדות הפלשתינים, הגברה ניכרת של הלחץ הפוליטי והדיפלומטי על ישראל בכל המוסדות הבינלאומיים והמוסדות הציבוריים, בעיקר במערב אירופה ובצפון אמריקה, והניסיון המובהק לשנות את המציאות במזרח התיכון באופן מעשי שבאה לידי ביטוי במשט הטורקי ובכל ההתפתחויות בעקבותיו.

מול כל האירועים הללו נאלץ לעמוד ראש ממשלה חדש-ישן במדינת ישראל שנבחר חודשים ספורים לאחר השבעת אובמה - ראש הממשלה בנימין (ביבי) נתניהו. נתניהו השכיל להרכיב ממשלה מאוזנת שהקיפה את הימין של אביגדור ליברמן והשמאל של אהוד ברק כאשר מחוץ לממשלה נמצאת, דווקא, מפלגת המרכז בראשות ציפי לבני שאגו נפוח לא איפשר לה להצטרף לממשלה. מלבדה נמצאים מחוץ לממשלה השוליים הימניים והשמאליים של המפה הפוליטית בישראל. ממשלה זו, שמילת המפתח בה היא יציבות וקונצנזוס, יוצרת ציפיות לקידום פתרונות לבעיותיה השונות של מדינת ישראל, החל בבעיות הביטחון והשלום, ועד לתאונות הדרכים ומחירי הדירות.

לאחר זיגזג פוליטי מרתק בין ממשל אובמה וממשלת ישראל במהלך שנת 2009, נעתר נתניהו לדרישה הבסיסית של ממשל אובמה והקפיא את הבנייה ביו"ש ובירושלים לתקופה של עשרה חודשים. אם היו לממשל ציפיות כי תקופה זו תנוצל לקידום מו"מ אמיתי, הרי המציאות טפחה על פניו. הפלשתינים, בציניות מדוקדקת ומתוכננת היטב, משכו את הדיונים באינסוף אמתלות טכניות עד לחודש האחרון של הקפאת הבנייה. אך כפי שקורה להם במאה השנים האחרונות, הם תמיד מפספסים את ה"רגע". גם הפעם נאלצו להיכנס לשיחות ישירות לא תנאים מוקדמים, שכנראה יימשכו תוך כדי בנייה ביו"ש. במאבק הדיפלומטי הזה, ידו של נתניהו, בגיבוי ממשלתו, על העליונה.

אך חוץ מבעיות ביטחון ושלום התנהלו במדינה גם מאבקים אחרים. המאבק בשחיתות שהחל כבר לפני שנים רבות, עולה, כל הזמן, בדרגה. מה שהחל בחקירות ותביעות כנגד חברי מועצות עיר, עבר לראשי ערים, עבר לשרים (הירשזון, בניזרי) - הגיע השנה גם לראש ממשלה מכהן ולנשיא בשלהי תקופת כהונתו.

משפטו של הנשיא לשעבר משה קצב נפתח השנה בדלתיים סגורות ובקרוב יינתן פסק הדין; גם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, עומד מזה מספר חודשים למשפט במספר האשמות שבבסיסן קבלת סכומי כסף אדירים לקידום התעשרותם של פרטיים על-חשבון המדינה.
הפרשה העסיסית היא כמובן "פרשת הולילנד", שמספר החשודים בקבלת שוחד ותפקידם הציבורי הרם הוא ללא תקדים בתולדות המדינה.

אך אליה וקוץ בה. בצד הפעילות הנמרצת של גורמי האכיפה החלו, השנה, להתגלות סדקים לא קטנים בתפקודם. זה החל בביקורת שערך מבקר המדינה על התנהלות הפרקליטות ב"פרשת רמון" והגיע למסקנה שהייתה שם "רשלנות שלא בזדון". המשיך בכך השופט שזיכה את ח"כ צחי הנגבי מאשמת מינוי מקורבים מפלגתיים לתפקידים ממלכתיים וציין כי חקירת המשטרה הייתה בנוסח "סימון מטרה מראש" ולאחר מכן חיפוש ההוכחות. לדבריו, אילו המשטרה הייתה חוקרת כיאות את העניין, לא היה מתקיים כלל המשפט. ההמשך היה במשפט של פקידי ומנהלי "הדסק הרוסי" בבנק הפועלים ברחוב הירקון בתל אביב, שהואשמו בסיוע להלבנת הון. השופט הגדיר את התנהלות פרקליטות מחוז תל אביב כ"ביזיון למערכת החוק במדינה". האם דרוש יותר מזה בכדי לבדוק לעומק את המתרחש בקרב גורמי האכיפה?

דבר נוסף שבלט השנה, יותר מאשר בשנים עברו, הוא התנהלות גופי התקשורת השונים. מצד אחד, כל גוף נקט עמדה פוליטית מובהקת וכפועל יוצא מזה תמיכה באישיות פוליטית זו או אחרת. או ההפך. התמיכה האישית הכתיבה את קו המערכת של העיתון או תחנת הרדיו או הטלוויזיה. עיתון הארץ, למשל, נקט גישה שמאלנית שדמתה מאוד לעמדות תנועת "מרצ" ואפילו שמאלה יותר. ידיעות אחרונות תקף בחריפות את ראש הממשלה נתניהו ואת שר הביטחון שלו, ברק. המסקנה: העיתון תומך בציפי לבני ובמפלגת קדימה. "ישראל היום", שהפך לעיתון הנפוץ במדינה, תמך ללא עוררין בראש הממשלה נתניהו.

מנגד, נרתמה התקשורת כגוף אחד, כמעט, כאילו ביד נעלמה, למטרות מסוימות, בלי קשר לעמדה האמיתית של דעת הקהל. למשל, המסע לשחרור החייל השבוי גלעד שליט "בכל מחיר". המסע של משפחת שליט זכה לכיסוי תקשורתי לא תקדים, אך כמובן - ללא תוצאות. הציבור, בפירוש, אינו מוכן לשלם "כל מחיר" למרות הסימפטיה העצומה לחייל השבוי והרצון האדיר לראותו בבית. מסע תקשורתי נוסף היה נגד גירוש "ילדי הזרים". המסע עדיין בעיצומו וקשה להגדיר את תוצאותיו, אך גם פה, זה משקף בעיקר את דעת העיתונאים ולא את דעת הקהל.

פרשה מסוג שונה היא פרשת החיילת ענת קם, שגנבה מסמכים צבאיים סודיים ומסרה אותם לעיתונאי מסוים (אורי בלאו), תוך ידיעה כי השגת המסמכים לא הייתה כשרה, אך העיתונאי זכה בתמיכת מערכת העיתון שהייתה מודעת לבעייתיות של המסמכים. הפרשה טרם הסתיימה וכנראה בסופו של יום "ישלמו את המחיר" גם עורכי העיתון ולא רק העיתונאי שחרג מהאתיקה ונמלט לחו"ל.

ממש בשלהי השנה התפרסם "מסמך גלנט" שנועד להשפיע על בחירת הרמטכ"ל החדש. המסמך עצמו, ללא חשיפתו לציבור באורח דרמטי, הוא חסר-ערך. התקשורת, כמו פר סומא המובל לטבח, נרתמה לטיפול מסיבי במסמך, בכוונותיו, בכותביו ובמושפעים ממנו, ובכך הפכה לכלי בידי חורשי מזימות אפלות. עוד תעודת עניות לעיתונות ולעיתונאים.

על-רקע הדשדוש המדיני והפרשיות שצצו כפטריות ונעלמו לאחר הגשם, מתבלט המצב הכלכלי של מדינת ישראל ואזרחיה. המשבר העולמי שהחל בשלהי 2007, העמיק ב-2008 והגיע לשיאו ב-2009 - לא הסתיים בשנת 2010 והותיר את רוב ארצות העולם במצב דומה למצב בשנת 2009.

לעומת זאת, מדינת ישראל נכנסה למשבר בשנת 2008 במצב כלכלי איתן, לאחר מספר שנים של צמיחה גבוהה, תקציב מרוסן, מטבע חזק ופיקוח קפדני והדוק על מערכת הבנקאות. בשנת 2009 הסתמנה ירידה קטנה יחסית בפעילות הכלכלית; אך השנה החלה בתנופת כלכלית גבוהה, שבאה לידי ביטוי בעודף גדול במאזן התשלומים, גידול ניכר בתיירות, גידול דומה בייצוא (בכל הענפים), התל"ג עלה במחצית השנה הראשונה (המונחים שנתיים) ב-4.1% לעומת ירידה בתקופה המקבילה והאינפלציה נשארה נמוכה. הריבית הנמוכה תרמה רבות לפריחה הכלכלית אך יצרה בועה במחירי הדיור. בשלהי השנה נקט בנק ישראל במספר צעדים לחיסול הבועה במחירים ואכן הסתמנה רגיעה מסוימת. המצב הכלכלי המצוין של מדינת ישראל איפשר למנהיגיה להתמודד טוב יותר מול האיומים מבחוץ והלחצים המדיניים מצד ארה"ב ומדינות אירופה.

האיש שבזכות הנהגתו הכלכלית נכנסה המדינה למשבר הכלכלי מוכנה וערוכה, ויצאה ממנו במהירות, מחוזקת וערוכה לעתיד טוב יותר - הוא איש השנה שלי: נגיד בנק ישראל, הפרופסור סטנלי פישר.