השבוע קוראים בתורה את פרשת תּוֹלְדֹת, [בראית כ"ה] [יט] וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. הפרשה הקודמת, כזכור, עוסקת עדיין באברהם ובהעברת ירושתו ליצחק. הפרשה הבאה עוסקת כבר ביעקב, ורק הפרשה שלנו עוסקת בתּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם. ואם נשאל אדם המצוי, ולו מעט, במסופר בפרשת השבוע, מה הנושא העיקרי בפרשה - די בטוח שהתשובה תתייחס למאבק של יעקב ועשו על הברכות, ואולי יזכירו גם את הבכורה. סיפור הברכות שמקבל יעקב במרמה לאחר שהיו מיועדות לכאורה לעשו, תופס את המחצית השנייה של הפרשה אבל שורשיו רמוזים כבר בתחילתה. על אודות הרמזים הגלויים דיברנו בעבר לא אחת; כמו למשל פירושו של רש"י לפסוק הראשון: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק - יעקב ועשיו האמורים בפרשה. יש עוד עניינים בפרשה, אבל זה העיקר.

דיברנו גם על כך שבפירוש הזה רמוזה המלחמה הפנימית של כל אחד ואחת מאתנו בין נטיותיו הָעֵשָׂוִיוֹת - השגיות חיצונית אפילו על חשבון הזולת, ובין דרכו של יעקב - התמקדות בעבודה עצמית ופנימית. הנטיות המנוגדות של האחים התאומים מתגלות כבר בילדותם כמובן: [כז] וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. עד כאן זה טבעי ומובן, שני אחים, אומנם תאומים, אבל כל אחד בוחר לעצמו נתיב בהתאם לנטיותיו. הבעיה מתגלה באמור בפסוק הבא כאשר נראה, לכאורה, כאילו ההורים אינם מסכימים ביניהם מהי הדרך הנכונה יותר: [כח] וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. באופן לגמרי טבעי, במודע או שלא במודע, הורים מגלים אהבה עודפת לאותו צאצא העונה על ציפיותיהם יותר מהצאצאים האחרים.

האם התורה רומזת לנו כאן שעשו, בדרכו, עונה על ציפיותיו של יצחק יותר מיעקב? חוץ מזה, כדאי מאוד שההורים יתדברו ביניהם ביחס לדרך הנכונה יותר, כי כאשר אין אחדות דעים בין ההורים, מתחילה בעיה חינוכית לגמרי לא פשוטה. אבל לא מסופר בכלל שיצחק ורבקה דנים בנושא. ובפעם היחידה שהתורה מגלה התייחסות של שניהם לדרכו של מי מבניהם, מתברר שהם תמימי דעים לחלוטין [פרק כ"ו]: [לד] וַיְהִי עֵשָׂו, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית, בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי--וְאֶת-בָּשְׂמַת, בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי. [לה] וַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה. אני מניח שמוסכם על כולם כי כאשר ההורים אינם מרוצים מהנהגתן של הכלות, הטענה שלהם היא אל בנם שלקח נשים אשר אינן מכבדות את הכללים בבית. אז האמנם יש כאן גישות חינוכיות שונות ליצחק ולרבקה, שעל כן כל אחד מהם מרעיף אהבתו על הבן שדרכו מועדפת בעיניו?

עיקר ההתבוננות הוא בשורש א.ה.ב.: [כח] וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. בולט מאוד השוני בניסוח: וַיֶּאֱהַב יצחק... כִּי, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת. כדי להבין זאת, אומר מורי ורבי הרב יצחק גינזבורג שליט"א, יש להתבונן בהופעה הראשונה של השורש הזה בתורה, כי היא הבסיס, וממנה נגזרות כל יתר האהבות. זה נכון אגב לכל המונחים בלשון הקודש. בחסידות מוסבר כי באהבה יש שתי רמות: עצם האהבה והארת האהבה. אפשר להבין את זה, כאמור, אם מתבוננים באהבה הראשונה שכתובה בתורה. ובכן, בפעם הראשונה אנחנו מוצאים בתורה את עניין האהבה ביחס ליצחק, בפסוק הבא [פרק כ"ב]: [ב] וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. לאברהם היו שני בנים כידוע והזכרנו כבר שהוא אהב את שניהם, כאמור בפירוש רש"י לפסוק זה, למרות זאת הקב"ה מבקש מאברהם קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק.

ברור לגמרי שכאן הוא מנחה אותו במילים ברורות בדבר היחס הנכון שעליו להעניק ליצחק. במילים אחרות, כאשר ה' אומר לאברהם שיצחק הוא הבן אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, בכך הוא מורה לו להעניק ליצחק את עצם האהבה שהוענקה לו, לאברהם, מאיתו יתברך. בשבוע שעבר ראינו שאברהם אכן עושה זאת [פרק כ"ה]: [ה] וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. כעת יצחק הוא בעל הבית, כביכול, על האהבה והוא ממקד אותה ברבקה אשר לה הוא מעניק את אהבתו בשלמות [פרק כ"ד]: [סז] וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. אברהם מצטווה להעניק את כל אהבתו ליצחק כי הוא הממשיך האמיתי והיחיד שלו [פרק כ"א] כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. יצחק מעניק את כל אהבתו, את עצם האהבה שקיבל מאברהם לרבקה, שהיא העתק מדויק של שרה אמו כמו שראינו בשבוע שעבר. כעת עצם האהבה שייך לרבקה והיא מעניקה אותה ליעקב. כלומר, עצם האהבה עובר מיצחק ליעקב דרך רבקה.

אהבה מעצבת, עד גבול מסוים

יצחק העניק את עצם אהבתו לרבקה ומאהבתו לה נגזרות כל יתר אהבותיו. הוא אוהב את עשו כִּי-צַיִד בְּפִיו, זו אינה עצם האהבה, זו אהבה צדדית, הארה מעצם האהבה. כי עשו מזכיר לו באורח חייו את אשתו האהובה, שכן הוא מתנהג בדומה לבני משפחתה שנשארו בחרן. בחסידות כתוב שיצחק אהב את רבקה גם כי יצאה צדקת מבין רשעים, ואת האפשרות הזאת הוא רואה בעשו, חושב שאם יעניקו לו אהבה ולא ידחו אותו, הוא יצא צדיק כמו אימא שלו. הוא גם אוהב את המטעמים שעשו מכין לו ולכן אוהב את מי שמכין אותם. רבקה רואה בעשו בדיוק את מה שרואה יצחק, אבל דווקא לכן היא לא אוהבת אותו. היא רואה בו את אותן תכונות אופי ואותן התנהגויות ששררו בבית אביה וזה בדיוק הפוך ממה שמצאה אצל יצחק. היא גם יודעת שאין טעם להשקיע בו אהבה בניסיון לקרב אותו, כי כל מה שיוענק לו - ינוצל להגברת השלילה שבאופיו.

כאמור, יצחק אוהב את עשו כי הוא מזכיר לו את רבקה, ובדיוק מסיבה זו רבקה אוהבת את יעקב, כי הוא מזכיר לה את יצחק אביו. בכלל, שני הבנים שלה כמו יצאו משורשים שונים; עשו יצא משורש רבקה בבתואל הארמי ויעקב יצא משורש יצחק באברהם. כאמור, עשו התמקד בהנאות העולם הזה, בחיצוניות, בעוד יעקב התמקד בעבודת ה' בפנימיות. יצחק היה בטוח שאם רק יקרב מספיק את עשו ויעניק לו את הברכות, יצליח להחזיר אותו בתשובה. ביעקב, הוא חושב, אין צורך להשקיע כל-כך כי הוא חיובי ועובד ה' מטבעו. אבל רבקה יודעת את האמת; עשו ירש את התכונות השליליות שהיו אצלה בהעלם מבית אביה, ומכיוון שאינו מגלה שום סימן של רצון להתגבר על טבעו השלילי, ולהפך, נראה ברור שטוב לו בדרכו הנלוזה, אין שום סיכוי שישתפר.

לעומת זאת, יעקב ירש את התכונות החיוביות של יצחק ואברהם, לכן מוטב שאת הברכות יקבל יעקב, כך גם יוענקו לו כוחות להתגבר על עשו ועל דרכו המפתה. הכלי יקר מסביר שהכל רמוז בלשון הכתובים. שעל כן חוזרת התורה ומדגישה את מוצאה של רבקה בתחילת הפרשה, בטרם התעברה: [כ] וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָם--אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה. היא בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, וגם ממקום שנקרא פַּדַּן אֲרָם, וגם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי. בשביל מה טורחת התורה לציין את כל האפיונים האלו ביחס לרבקה, אמנו הצדקת? מסביר הכלי יקר שכל זה כדי להשיב על השאלה המתבקשת ושוודאי נשאלה לא אחת, כיצד ייתכן שמזוג כזה קדוש יצא בן עם תכונות כל-כך שליליות.

מסביר הכלי יקר שהתורה טורחת לציין את שלושת האפיונים הנ"ל, שכן כל אחד מהם רומז לתכונה אופיינית של עשו ובכך היא משיבה על השאלה מנין ירש את אותן תכונות. על הפסוק וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו מסביר רש"י: בְּפִיו - כתרגומו, בפיו של יצחק. ומדרשו בפיו של עשו שהיה צד אותו וּמְרַמֵהוּ בדבריו. התרגום אומר שעשו הביא ציד לפיו של יצחק. מה לא מספיק בפירוש הזה, מביא כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' את קושיית המפרשים בזה, מדוע צריך להביא רש"י גם את פירוש המדרש? והוא מציע תשובה: בפסוק הקודם כתוב: וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה. אם הכוונה לציד כפשוטו, הכתוב היה צריך להקדים את אִישׁ שָׂדֶה ל-יֹדֵעַ צַיִד, שהרי קודם יוצא אדם לשדה ואחר-כך עוסק בציד. מכך שהקדים את הציד לשדה אנחנו למדים שמדובר בלשון חלקלקה, לשון רמייה כפירוש רש"י. את התכונה הזאת ירש עשו מלבן הארמי הרמאי.

גם כל יתר נטיותיו של עשו להנאות העולם הזה רמוזות באפיונים הנ"ל וכל אחד יכול למצוא את זה במקור. השאלה היא, אם מי שנולד בטבע כזה יכול לשנות את טבעו. לכאורה, יצחק חושב שיכול ורבקה חושבת שלא יכול. אבל באמת, כל אחד יכול אם רק ירצה מאוד. לכל אדם יש תכונות מולדות ותכונות נרכשות, מסביר הכלי יקר. הוא קורא להן עצם הטבע וטבע שבמקרה. מה שבעצם הטבע, תכונות מוּלָדוֹת - לא משתנה מעצמו לעולם. מה שבמקרה, כלומר תכונות נרכשות - עלול להשתנות בקלות. ביגיעה רבה אפשר לשנות תכונות מולדות ואף להפוך אותן מקצה לקצה שני. התורה מספרת לנו מה היו תכונותיו המולדות של עשו וגם שרבקה הבחינה במה שלא הבחין יצחק, שלא היה לו שום עניין לשנות אותן. לכן עשו לא היה זכאי לברכות ויעקב קיבל אותן בדין. וגם יצחק הודה בכך בסופו של דבר.

אנחנו כולנו בני יעקב כך שהטבע העצמי שלנו הוא של יעקב, אבל יש בנו גם נטיות של עשו. הנטיות האלה, זה לא באמת אנחנו, זה רק תכונות נרכשות מפיתויי העולם הזה. המשימה שלנו היא להתחבר לטבע העצמי שלנו, הטבע של יעקב שעובד את ה' בשלמות.