בחורף 1958, הייתי מ"ם כ"ף צעיר ביחידת הסיור של חטיבת 'גולני'. את אורי אילן כמובן שכבר לא זכיתי להכיר, אבל תמונותיו התנוססו על קירות המועדונים במחנות של חטיבת 'גולני', והסיפורים עליו ועל חוליית ההאזנה שנפלה בשבי, התהלכו מפה לאוזן. בעת אחת החופשות יצאנו, זאב גולדברג, איש קיבוץ רמת השופט ואנוכי, לטיול קצר בירושלים. חברינו, ששירתו אז בשורות גדוד הנח"ל המוצנח, החזיקו את עמדות "הקו העירוני" בירושלים המחולקת, ואנחנו קיווינו לעשות סיור בין העמדות, לראות סרט בעיר ולבלות עם החברים.
ירדנו בגבעת רם, שהייתה אז מתחם בנייה אחד גדול. מתוך הסלעים והבוץ החלו לצמוח המבנים המרשימים החדשים של האוניברסיטה העברית. שוטטנו במתחם הבנייה הענק, ראינו את הדחפורים עוקרים סלעים, את המנופים מעלים את חומרי הבנייה במעלה ההר, ואת שלדי המבנים הגדולים הופכים לאיטם לאולמות מפוארים.
בעודנו עומדים שם, בתוך ההמולה ורעש המכונות, עצר לידנו דחפור ענק, וטרקטוריסט מאובק, רעול פנים ועטוף ב"שִׁינֶל" כבד, ירד ממנו בקפיצה. "אז מה? מטיילים קצת? מה?", הוא היה מאוד ידידותי, ושאל אותנו כמה שאלות על השירות ועל הטיול. "וזה מה?", הצביע על סמל הנמר המעופף שהיה מצורף בין שאר סמלי היחידה שעל מעילי החורף הצבאיים שלנו. "נמרים, מה?", הוא העביר אצבעותיו על הסמל, "בחורים אמיצים, מה?", "גולני, מה? סיירים בגולני, מה?" ולפתע החל לשיר בקול צרוד "מאיר מוזס שר שירים בכלא, מה?", "מאיר מוזס שכח לסגור את הפה בכלא, מה?".
זאב ואני היינו לגמרי מבולבלים. לא הכרנו את האיש המוצק שקפץ מהקַטֶרפִּילֶר הרועש. לא הבנו מה הוא רוצה מאיתנו, ומי זה המאיר מוֹזֶס הזה, ששר שירים בכלא? ובכלל מה אנחנו מתעכבים כאן מתחת לטרקטור? הרי יש לנו תוכנית גדולה להיום, ואם נבזבז את השעות הכי טובות בחפירות הבניין של גבעת רם, לא נזכה להגיע ל"קוו העירוני" ולעמדות "לולב" ו"אריה", שבהן המתינו לנו חברינו. וכשהטרקטוריסט המבוצבץ ורעול הפנים עלה אל מושבו, פנינו גם אנחנו לדרכנו. ירדנו מגבעת רם הנבנית, אבל עוד שמענו מאחורי גבנו את קולו הצרוד של הטרקטוריסט האלמוני רודף אחרינו ושר כאילו במיוחד לכבודנו: "מאיר מוזס שר שירים בכלא, הא?", "מאיר מוזס שכח לסגור את הפה בכלא, מה?".
כעשור שנים לאחר מכן, בשלהי מלחמת ששת הימים, התפרסמו בעיתונים סיפורי הגבורה של אחד מאיר מוזס, מי שהיה מפקד חוליית ההאזנה של אורי אילן, שהצטיין עם מחלקתו בכיבוש גשר בנות יעקב שעל הירדן. וכמדומני שגם זכה על כך בציון לשבח מ
יצחק רבין הי"ד, רמטכ"ל הניצחון. סופר אז גם על המקרה הביש של חוליית ההאזנה, איך נפלו בשבי, איך הובלו לדמשק, ואיך עונו בידי הסורים. כמובן שהתאבדותו של אורי אילן הי"ד הוזכרה שם, בצד גורלותיהם השונים והמשונים של שאר חברי החוליה.
ולפתע, באיחור של שנים רבות, התחוור לי באחת מי היה הטרקטוריסט רעול הפנים, העטוף בשינל הגס, שפגשנו באתר הבנייה בגבעת רם. התברר לי מדוע ירד אלינו, שני חיילים נבוכים, שסמלי הסיירת של גולני הסגירום, ומדוע נטפל אלינו בשאלותיו המוזרות. והחידה של מילות השיר ששר ספק לעצמו ספק בשבילנו, "מאיר מוזס שר שירים בכלא, מה?", "מאיר מוזס שכח לסגור את הפה בכלא, מה?" התבהרה לי בבת אחת. אני אינני משוכנע גם היום, לאחר שנים כה רבות, שהיה זה מאיר מוזס בעצמו, אבל אין לי ספק שהיה זה מישהו שהכיר היטב את סיפור החוליה שנשבתה. וכשקראתי את כתבתה המרגשת של אורית פראג, ואת דבריהן המרגשים של נעמי יצהר ומיכל לנס, חשבתי שמסלול ההתאבדות של אורי אילן לא היה המסלול היחיד, היו גם אפשרויות אחרות.