במרס 1945 הורה הגנרל ג'ורג' פטון, מפקד הארמיה המשוריינת השלישית של צבא ארה"ב בגרמניה, להקצות כוח משימה מיוחד לצורך שחרור 900 שבויים של בנות הברית במערב המדינה. הכוח יצא לדרכו, נכשל במשימתו ו-200 מבין 300 חייליו נפגעו. פטון לא סיפר שבין אותם שבויים היה חתנו, ג'ון ווטרס.
ביולי 1941 נפל יאקוב סטלין, בנו של מנהיג ברית המועצות, בשבי הגרמנים. מאוחר יותר הציעו הגרמנים לשחררו תמורת הפילדמרשל פרידריך פון-פאולוס. יוסף סטלין דחה את ההצעה בבוז והכריז: אין לי בן. יאקוב התאבד בשבי.
נזכרתי בסיפורים הללו כאשר קראתי השבוע את ההתעלקות התורנית של קבוצת
ידיעות אחרונות על משפחת נתניהו. הסיפור הפעם:
הבן יאיר, המשרת ביחידת דובר צה"ל, נסע עם הוריו לארה"ב.
תראו כמה אלמנטים זדוניים אפשר לדחוס לסיפור כל-כך קצר. הנה הבן המפונק, בעל זכויות היתר, היוצא לטיול באמריקה בעוד חבריו משרתים את המדינה. הנה הבן המועדף, שהוצב בדובר צה"ל במקום ביחידה קרבית. הנה הבן הפרוטקציונר, שאפילו כאשר הוענש בעשרה ימי ריתוק בשל איחור - קיבל חנינה ועונשו קוצר.
העובדות כמובן שונות ומורכבות יותר. ראשית, הרבה חיילים מקבלים אישור לנסוע לחו"ל בזמן שירותם. בני, המשרת בתפקיד רגיש יותר מזה של נתניהו-הבן, נסע עימי לחו"ל לפני מספר חודשים, כמובן - באישור מלא. שנית, כפי שהבהירה לשכת ראש הממשלה - ואיש לא סתר זאת - משפחת נתניהו שילמה את מלוא ההוצאות עבור יאיר. שלישית, איפה הייתם כאשר
אהוד אולמרט טייל עם משפחתו ברחבי העולם, כנראה על-חשבון גופים ציבוריים?
מכאן נעבור לשירותו של יאיר ביחידת דובר צה"ל. איננו יודעים את כל העובדות. איננו יודעים למשל האם אביו התערב, או שמא הייתה זו דרישה של גורמי הביטחון. איננו יודעים מהו הפרופיל הצבאי של יאיר. אבל זה לא מפריע לאמצעי תקשורת שונים לציין שוב ושוב היכן הוא משרת - תוך קריצה: תראו איזו פרוטקציה.
בנקודה זאת נכנסים הסיפורים בהם פתחתי. נניח שיאיר היה משרת ביחידה קרבית; האם אביו יכול היה להורות בלב שלם ושקט על יציאה של אותה יחידה לפעילות מבצעית? אם כן - משהו יסודי מאוד פגום באבהותו; אם לא - משהו יסודי מאוד פגום במנהיגותו. ונניח שיאיר היה חלילה נופל בשבי; האם אביו היה יכול לנהל את המו"מ בעניינו? האם כל גורם אחר היה יכול לנהל מו"מ תוך התעלמות מהעובדה שמדובר בבנו של ראש הממשלה?
במילים אחרות: מוטב לכולנו, לכל אזרחי ישראל, שבנו של ראש הממשלה (ואולי גם בניהם של שר הביטחון והרמטכ"ל) יהיה רחוק מן החזית. מוטב לכולנו שההחלטות החשובות ביותר בנוגע לבטחוננו, לא יושפעו מרגשות טבעיים שאין עמוקים מהם - אהבת הורה לילדיו.
ומה לגבי הריתוק של יאיר? קודם כל, שוב - לא כל העובדות ידועות לנו. על פניו, ריתוק של עשרה ימים כעונש על איחור נראה כעונש חמור. הצבא מאפשר לערער על עונשים, ויאיר קיבל הקלה בעונשו בדיוק בהליך הזה. האם המפקדים הושפעו מייחוסו? האם רצו להראות שדינו כדין כל חייל אחר, או שמא דווקא ביקשו להקל עימו? ההיגיון עובד לשני הכיוונים, אבל בואו ניתן למפקדים לפחות ליהנות מן הספק: הם פעלו כפי שהיו פועלים בכל מקרה דומה.
