גואל האדמות, ארתור רופין; מייסד ה"ריאלי", ארתור בירם; שר המשפטים הראשון, פנחס רוזן, השופטים העליונים חיים כהן ו
משה לנדוי; המחנך הדגול, פרופ' ארנסט סימון; ראש וראשון למבקרי המדינה, ד"ר זיגפריד מוזס; מייסד אימפריית המזון, ריכרד שטראוס; הקצין המקצועי ביותר אי-פעם של צה"ל, אורי בן ארי; שחקניות הצמרת, חנה מרון ואורנה פורת - כל אלה הם רק קומץ קטן מנציגיה המובהקים של העלייה ה"ייקית" לארץ, שהותירה אחריה מורשת מפוארת של תרבות ואוצר בלום של ידע.
בסיסמה, "אנחנו באים", ובחסות ארגון עולי מרכז אירופה, בו הם מאוגדים, יתכנסו מחר (יום ו', 10.12.10), הרחק מאור הזרקורים, שרידי אותה עלייה מפוארת מגרמניה של שנות השלושים במאה החולפת, שבהשקט ובצנעה הצליחו להטביע את רישומם העז על החיים שלנו בארץ.
במטרה לשרוד הם, שחוגגים עכשיו 70 שנות פעילות, הגיעו לכאן עמוסי תרבות וידע, אבל ללא כל אמצעי-מחיה. אלה נגזלו מהם, טרם עלייתם לארץ, על-ידי הקלגסים הנאציים, ערב מלחמת העולם השנייה. מי מהם שהוסמכו כעורכי-דין, ככלכלנים וכמרצים באוניברסיטה, נאלצו להתחיל כאן הכל מבראשית. כדי לשרוד, הם עבדו ללא לאות וללא שמץ של בושה, אפילו במידה רבה של גאווה, כפועלי-בניין, כמנקי-בתים, כסניטרים וכלבלרים. אלא שילידי הארץ, אז חסרי נימוס אלמנטרי, שמו אותם ללעג ולקלס על המרובעות שלהם ועל ה"עברית-קשה-שפה" שהייתה בעוכרם. למרות הכל הם חרקו שיניים והשלימו עם מר-גורלם, מבלי להניד אפילו עפעף.
פרופיל נמוך הם היו הראשונים שהנחילו לנו את החריצות והנחרצות, את הסדר, הניקיון והמשמעת; את המוסר, היושר והצניעות. הם גם אלה שבזכותם פשתה אז בארץ ה"שלאפשטונדה", שעכשיו כולנו שוב נכספים אליה כל-כך.
אף שבידע הרב שלהם הצליחו לשים בכיס הקטן את כל תושבי הארץ האחרים - הקפידו ה"ייקים" לשמור על פרופיל נמוך. לאיש מהם לא היו תביעות ומענות ואיש מהם לא העז להידחף קדימה, גם אם היה ראוי להגיע לפסגה. עבודתם נעשתה תמיד בצנעה יתרה, מאחורי הקלעים והרחק מאוד מאור הזרקורים. עדות אופיינית לכך הם שניים מנציגיהם המובהקים, מנוחתם עדן: ראובן שילוח, שהיה מייסדם של שירותי הביטחון בארץ; וד"ר זיגפריד מוזס, מי שהיה
מבקר המדינה הראשון והאיש שהניח בארץ את יסודות הביקורת שלה.