עם המועדון הישראלי המצומצם של ה"מי ומי", שהקפידו תמיד על אורח-חיים צנוע, נמנה רק קומץ קטן של דמויות-מפתח. חברים בו נשיא המדינה השני, יצחק בן צבי, שהתעקש שלא לבלוט בשטח; יו"ר הכנסת, קדיש לוז, שאץ מדי סופשבוע לשטוף כלים במטבח של הקיבוץ שלו; ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שהעדיף להתגורר בצריף מרוחק, וראש הממשלה מנחם בגין, שהחרה-החזיק אחריו במגוריו בדירה קטנה; ח"כ לובה אליאב, שעזב את הכנסת רק כדי למלא את שליחותו כמורה; ואיש "המוסד",
אלי כהן, שפעל מאחורי אור הזרקורים.
לרשימה המצומצמת הזאת מתווסף עכשיו גם שמה של סוניה פרס. בסניף קופת-החולים שלה היא התעקשה תמיד לעמוד כמו כולם בתור, וב"סופר" שממול לביתה היא סירבה בתוקף שמישהו יסחוב את סל הקניות שלה הביתה. כדי להתרחק מאור הזרקורים היא דאגה, כאשת הנשיא, להסב את שם-משפחתה לשם-נעוריה, והיו אלה רק שכניה לבית שידעו את סוד העניין.
מאחורי הזרקורים כמי שנחבאה אל הכלים ושהתרחקה מפרסום כמו מאש, נהגה סוניה פרס להתוודות, באוזני מי שרק רצה לשמוע, שהיא נישאה לרפתן מבן שמן ולא לפוליטיקאי מירושלים. בכך תירצה את סירובה העיקש להעתיק את משכנה הצנוע שברמת-אביב למשכן הנשיא המפואר בבירה. אבל עוד קודם לכן, כאשת ראש-ממשלה, היא מיאנה לשתף פעולה עם אורחות-חייו של
שמעון פרס, ובקנאות יתרה הקפידה לשמור על פרטיותה.
במקום לשחק את "הגברת הראשונה", הגלויה והבולטת, היא העדיפה להישאר בצל, מאחורי הקלעים. עולמה השתרע רק שם, אבל תמיד עם כר-פעולה נרחב: מנקה גן-ילדים מבולגן ושוטפת חדר-מדרגות מלוכלך; משמשת שמרטף לתינוקה של שכנה, בעת שזו הובהלה לבית-חולים; מעניקה בסתר תרומות לנזקקים ומבשלת צהריים לזקנים ערירים. בכל נפשה ומאודה היא בזה ל"שואו-אוף" ול"הו-הא", שהיו תמיד ממנה והלאה. לא במקרה הייתה חברתה הראשונה במעלה דווקא הספרית שלה, שאצלה מעולם לא התפנקה מעבר לתספורת שגרתית.
כפי שהורתה עוד בחייה, נותר גם מותה הרחק מאור הזרקורים. כשהגיעה בסוף השבוע שעתה, הובאה סוניה פרס למנוחות שלא בחלקת גדולי האומה, אלא בבן-שמן, כור-מחצבתה, ומה שנותר הוא רק ללכת שבי אחריה.