ויכוח היסטורי וציבורי שמתנהל כבר 65 שנה הוא, האם בעלות הברית - ובעיקר ארה"ב ובריטניה - יכלו לעשות יותר על-מנת להציל את יהודי אירופה. בדיון הזה יש לא פחות רגשות מאשר עובדות, אבל נדמה לי שאפשר כבר להגיע למסקנות מבוססות.

השמדת היהודים הייתה מבחינת הגרמנים יעד לא פחות חשוב מאשר הניצחון במלחמה. לכן, קרוב לוודאי ששום צעד שהיו בעלות הברית עושות, לא היה מפסיק את הרצח. גם צעד כמו הפצצת אושוויץ היה לכל היותר מאט את התהליך ליום-יומיים, ובעל ערך סמלי בעיקרו. הדרך הטובה ביותר להפסיק את השואה הייתה לנצח במלחמה.

מצד שני, בעלות הברית נושאות באחריות כבדה לכך שלא התירו לפליטים מאירופה - תחילה מגרמניה ולאחר מכן מהמדינות שכבשה - להיכנס לתחומיהן. רבים מאותם פליטים-מסורבים נרצחו לאחר מכן, ודמם מצוי על ידיהן של וושינגטון ולונדון.

מקובל לטעון שהיו רק כמה עשרות אלפי חסידי אומות עולם, ושאילו היו יותר - מן הסתם יותר יהודים היו שורדים. זוהי הסתכלות מוטעית מיסודה, המתעלמת מן הנסיבות. זכרו שמדובר היה במלחמה הקשה ביותר בהיסטוריה, תחת שלטון הכיבוש האכזרי ביותר שראתה האנושות, אשר איים להוציא להורג כל מי שיסייע ליהודי. כמה מאיתנו היו באים בנסיבות כאלו ומסכנים את חייהם, ואף את חיי משפחותיהם, כדי לעזור ללא תמורה לזרים נרדפים?

יש לזכור, כי קרוב ל-25,000 איש הוכרו בידי "יד ושם" כחסידי אומות העולם, ומדובר בהכרה הכפופה לקריטריונים נוקשים ומחייבת עדויות מהימנות. סביר להניח שעוד עשרות אלפי גויים הצילו יהודים, אך לא זכו להכרה משום שלא עשו זאת בחינם או לא היו בסכנת חיים (שני תנאי סף לקבלת האות), או שלא נותר מי שיעיד על מעשיהם. בהתחשב בנסיבות הזמן, זוהי תופעה מופלאה המלמדת שהבחירה ברע ממש לא הייתה כורח המציאות.

במשפטי נירנברג תפסה השואה מקום שולי בלבד, וזה אולי היה הפספוס הגדול ביותר שלהם. ההיסטוריון הגרמני סבסטיאן הפנר טוען, ולדעתי בשכנוע רב, שבעלות הברית היו צריכות למקד בשואה את משפטם של פושעי המלחמה העיקריים, משום שזה היה ה"חידוש" הגדול ביותר שלהם והדבר שהבדיל אותם מאויביהם יותר מכל דבר אחר.

אלא שלבעלות הברית היו סדרי עדיפויות אחרים. לא רק שהשואה נדחקה, אלא שהיא גם הוצגה בעיקר דרך המסמכים הגרמניים וכך קיבלו הקורבנות דימוי פסיבי וחסר-פנים. המסמכים על השואה שנאספו בנירנברג מהווים עד היום אבן יסוד בחקר התקופה, אך מי שינסה ללמוד עליה מאותם משפטים - ייתקל בתמונה חלקית ואף מעוותת. כדאי לזכור זאת.

למרבה החלחלה, גם בגרמניה לא כולם למדו את הלקח. כתבה מרתקת של אלדד בק ב"7 ימים" לפני שבועיים חשפה את הנעשה בכפר יאמל שבגרמניה, עליו השתלטו ניאו-נאצים המפילים את אימתם על התושבים הבודדים שאינם משתייכים אליהם.

מה שהחריד אותי יותר מכל היה היד הרכה בה נוהגות רשויות אכיפת החוק כלפי אותם ניאו-נאצים - בדיוק הצורה בה טופלו הנאצים בשנות ה-20. האם השטן עלול לקום לתחייה דווקא בגרמניה?

שוב: ויכוח היסטורי, ציבורי ורגשי. כאן העובדות פחות חד-משמעיות, משום שהוותיקן עומד בסירובו לפתוח את כל המסמכים הרלוונטיים למחקר בלתי תלוי (מה שעשוי כשלעצמו להוכיח שיש לו מה להסתיר). ביוגרפיות שונות של פיוס ה-12 מגיעות למסקנות שונות, אך לדעתי הן מפספסות את העיקר.

חשוב מאוד לבדוק מה עשה האפיפיור אחרי השואה, כאשר כל התירוצים/ההסברים בדבר החשש מפני גרמניה והבטחת שלומם של הקתולים בתחומה כבר לא היו רלוונטיים. וכאן התמונה ברורה מאוד: הוא חיבל ככל יכולתו בהשבת ילדים יהודים, שמצאו מקלט בכנסיות ובמנזרים, לחיק עמם ומשפחותיהם. לטעמי, ההתנהגות הזו לא הייתה רק מחפירה ומזעזעת בפני עצמה, אלא גם מלמדת רבות על המניעים האמיתיים שעמדו מאחורי שתיקתו בזמן השואה: שנאה עמוקה לעם היהודי.

האם האנושות למדה את הלקח מהשואה? בכלל לא בטוח. ראו כמה מעשי רצח עם התחוללו מאז: בקמבודיה, ביוגוסלביה, ברואנדה, בסודן - ומן הסתם שכחתי עוד כמה מקומות. יש כמובן הבדלים בינם לבין השואה, אך בשורה התחתונה - אלו ואלו מעשי רצח עם.

במובן מסוים, כמה מאותם מעשים אף חמורים יותר מן השואה, משום שלא אפפה אותם הסודיות בה הצליחו הנאצים להחזיק את מעשיהם במשך מספר שנים. כולם ידעו עליהם - אבל אם בכלל הצליחו להפסיק אותם, זה היה בהתערבות צבאית ואחרי מיליוני נרצחים. מכאן החשיבות העצומה של יום הזיכרון הבינלאומי אתמול (ה', 27.1.2011): העולם חייב להבין שהפשעים הללו יכולים להישנות.