האם בן-גוריון פגע באפשרות ללכוד את מנגלה?

בכינוס, אותו ארגנו האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בן-גוריון, השתתפו אנשי שטח שהיו מעורבים בלכידתו של אייכמן ובהבאתו ארצה, אנשי משטרה ופרקליטות המדינה, עיתונאים שליוו את המשפט, כמה מן העדים במשפט וחוקרים. לצד גילויים על הלכידה והחקירה, סופרו בו גם אנקדוטות רבות.

שלום אמר, כי תשעת הימים בהם שהו החוטפים עם אייכמן במקום המסתור ("וילה בקנה המידה של גלנט", הגדיר אותו איתן) עברו עליהם במתח, משום שלא ידעו האם משפחתו תפנה לרשויות בשל היעלמו. "אחרי זה נודע לנו שהמשפחה לא הודיעה לאף אחד, כי אז היו שואלים אותם, מי זה ראש המשפחה. ואז מה הם היו אומרים? אדולף אייכמן? זה לא נעים". על התנהגותו של אייכמן בתקופה זו אמר שלום: "הוא היה כמו ילד טוב מאסכולה גרמנית-אוסטרית".

איתן סיפר כיצד חיפש על גופו של אייכמן, במכונית אליה הוכנס לאחר חטיפתו, צלקות על ידו ובטנו כסימני זיהוי. "הוא שכב כאשר ברכיו על מלכין וראשו על ברכי. כאשר מצאתי את הצלקות, שרתי לעצמי את שיר הפרטיזנים: ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה".

ג'ו קליין, ניצול אושוויץ שהיה מנהל תחנת אל-על בניו-יורק, נשלח לבואנוס איירס כדי לטפל בהטסתו של אייכמן ארצה. הוא העיר, כי נפגש עם הראל מדי יום בבית קפה אחר בעיר: "צריך לתת לאיסר שלט הוקרה של בעלי בתי הקפה בבואנוס איירס, כי כל יום הוא ישב בקפה אחר וניהל בו עשר פגישות". לדברי קליין, הוא התעקש שמטוס אל-על יוצב במקום מבודד ככל האפשר, ולבסוף אכן מצא "פינה חשוכה שהגישה אליה הייתה מכניסה צדדית עם שומר שהיה ישנוני רוב הזמן".

בך דחה בחריפות את הטענות כאילו היו שיקולים ולחצים פוליטיים בבחירת העדים. לדבריו, אם מישהו היה מנסה להשפיע בצורה כזאת על החוקרים או צוות התביעה, "היינו זורקים אותו מכל המדרגות". בך הוסיף, כי הייתה בעיה באיתור ניצולים שיסכימו להעיד, משום שחלקם הדחיקו את חוויותיהם במשך שנים ולא סיפרו עליהם אפילו לבני משפחותיהם. אדם אחר אמר לבך: "אני הניצול היחיד מהעיירה שלי. אם תקראו לי כעד, אדבר 5-4 ימים ולא תצליחו להשתיק אותי".

בך הוסיף: "אם היינו מנהלים את החקירה הזאת בלי נאשם, ואחר כך היו אומרים לי לבחור אדם אחד שייצג את כל מה שמצאנו - הייתי מעדיף את אייכמן על פני בעלי דרגות בכירות משלו. הוא היה במרכז". לדבריו, הרגע המשמעותי ביותר במשפט בעיניו היה מיד עם תחילתו, כאשר אייכמן - שכל מאווייו היו להשמיד את העם היהודי - נעמד דום בפני השופטים בירושלים, שנכנסו לאולם והתיישבו מתחת לסמל המדינה.

בהתייחסו לחשיבות המשפט אמר גלעד, כי העדים שהופיעו בו נתנו אומץ גם לניצולים אחרים לספר את קורותיהם. לדעתו, האלמנט החשוב ביותר היה להוכיח שהיהודים לא הלכו כצאן לטבח, ואכן נחשפו עשרות ומאות מקרים של התנגדות קבוצתית או כיחידים. "הגיבורה הגדולה בשואה", הוסיף גלעד, "היא האמא היהודיה שהתגנבה מהגטו כדי להביא אוכל לבנה הערב".

בך מנה מספר השפעות חשובות של המשפט, ובהן הוכחה לנוער הישראלי שהשואה אינה סיבה לבושה אלא לגאווה. לדבריו, גם בגרמניה הייתה לו השפעה חשובה: העובדה שמדי ערב נחשפו הגרמנים לעדויות מהמשפט, איפשרה להתגבר על המחסומים שמנעו את לימוד השואה בבתי הספר ואת הגשת כתבי האישום נגד פושעים נוספים. בך הדגיש גם את נושא ההרתעה, שלדבריו קיימת עד היום: "אנשים יודעים שאם יעשו מעשים כאלה, אפילו אחרי 15 שנה הם יתנו את הדין".

ד"ר שאול שאול, שהיה נווט המטוס מדגם בריסטול-בריטניה בו הועבר אייכמן ארצה, גילה, כי כאשר נחת המטוס לנחיתת בינתיים בדקאר (בירת סנגל), כבר כבו שני המנועים הסמוכים לגופו בשל חוסר דלק. "אם מישהו היה עומד על המסלול, לא היינו יכולים לעצור את המטוס", הוסיף.

על החקירה שניהלה לשכה 06 של המשטרה ועל התנהלות התביעה סיפרו שופט בית המשפט העליון בדימוס, גבריאל בך (שהיה אז סגן פרקליט המדינה, היועץ המשפטי של לשכה 06 וסגן התובע במשפט) וקציני המשטרה מיקי גלעד ומיקי רש. בך סיפר על פגישתו הראשונה עם אייכמן:

"הייתי הקשר היחיד שלו עם העולם החיצון עד שבאו עורכי הדין שלו. מיד כאשר הגעתי למשטרת יגור [שם הוחזק אייכמן], ביקשתי להודיע לו שהוא יכול לבוא אלי עם כל בעיה טכנית שיש לו. ביום שנפגשתי איתו לראשונה, ישבתי במשרדי וקראתי את האוטוביוגרפיה שכתב מפקד אושוויץ, רודולף הס, לפני שהוצא להורג.

"הס סיפר כיצד היו ימים בהם נרצחו 1,000 ילדים, ואיך התבייש על חולשתו ב'טיפול' בהם כאשר אייכמן הסביר לו, שאין היגיון להרוג את המבוגרים ולהותיר את הילדים שיוכלו לנקום. עשר דקות אחר כך הודיעו לי שאייכמן רוצה לראות אותי. הוא ישב מטר ממני. לא היה קל לשמור על פרצוף שקט באותו רגע".

על המפגש הראשון שלו עם אייכמן סיפר גלעד, שהיה הממונה על מדור פולין, ברית המועצות ומחנות ההשמדה בלשכה 06: "ראיתי לפני יצור מסכן, נעבעך. אמרתי לעצמי: זה האיש שהחליט על גורלם של יהודי אירופה? ראיתי יצור אנוש: שתי עיניים, שתי אוזניים, פה. אבל ברגע שהוא פתח את הפה, ראיתי לפני - כניצול אושוויץ - את שערי הקרמטוריום".

רש אמר, שהרגשתו הייתה דומה: "הוא דומה לי ולאחרים. מה, אין לו קרניים? האם כך נראה אדם שרוצח 6 מיליון? האם ייתכן שאדם רגיל יכול לרצוח כזאת כמות של בני אדם? ובכן, אפשר היה".