מפקד טוב, אבל מנהיג כושל

הקריירה הצבאית של אהוד ברק סימנה אותו כמנהיג, וכמי שיכול להוביל את ישראל לעתיד טוב יותר הן ברמה המדינית והן ברמה הערכית. האכזבה היא גדולה, והפער בין היותו של אהוד ברק מפקד צבאי טוב לבין היותו מנהיג כושל, צריך ללמד אותנו שלא מספיק להיות חייל גיבור או מפקד כדי להיות מנהיג. ברק הוביל את ישראל לאינתיפאדה מיותרת במקום להסכם שלום, הרס את מפלגת העבודה עד עפר, והיום הוא מאיים להרוס גם את הצבא שעד היום היה מגובש, לפחות למראית עין. הכישלון נובע מכך שאהוד ברק לא מצליח לשמור על יחסי אנוש טובים עם אף אחד במערכת הפוליטית, כשהוא מסתכסך עם כל היועצים הפוליטיים והתקשורתיים שלו, עם החברים שלו במפלגת העבודה, ואינו מצליח לשמור על יחסים טובים אפילו עם אנשי צבא, שאיתם הקשרים שלו אמורים להיות מקצועיים.

המנהיגות של ברק כבר גרמה לישראל נזקים רבים, והיא עלולה לגרום לישראל נזקים אפילו גדולים יותר בעתיד, אם לא יהיה מי שיעצור את האיש, וימנע מההתנהלות הבין-אישית הכושלת שלו להעכיר כל ארגון וגוף שבו הוא "נוגע". ברק מבלבל בין התנהלות ממלכתית לבין הגחמות האישיות שלו, כשאותן גחמותיו האישיות הן אלה שמנחות את ההתנהלות שלו, ולא טובת העם. ברק נוטש את אידיאולוגיית השלום ונכנס לממשלה שבינה לבין מפלגת העבודה אין כלום במשותף, כי זה מאפשר לו להיות שר ביטחון; ברק נוטש את מפלגת העבודה כדי לשמור על תפקידו כאשר יש איום להדיחו; והיום הוא ממשיך לנסות ולמנות רמטכ"ל שמידותיו מוטלות בספק, ומוכן אף להשאיר את צה"ל בלי רמטכ"ל רק כדי להתנקם ברמטכ"ל הנוכחי, שגם איתו הוא לא מצליח לנהל יחסי אנוש תקינים. התנאי לתפקוד טוב של כל מערכת ציבורית הוא יצירת סביבת עבודה שבה יש שיתוף פעולה בין האנשים שמנהיגים אותה; בצבא, שיתוף פעולה זה חשוב אפילו יותר, כי מדובר בבטחון המדינה; אבל לשר הביטחון זה לא ממש מפריע, כאשר בגלל העדפות אישיות הוא נוקט בפעולות שמעוררות מחנאות מסוכנת בצה"ל.

מנהיגות כריזמטית נמדדת ביכולת לייצר את שיתוף הפעולה הזה, וביכולת להוביל את כולם לעבר חזון משותף גם במצבים שיש אי-הסכמות, וגם במצבים שיש ערפול. ויכוחים ואי-הסכמות יכולים להיות קונסטרוקטיביים וחשובים, כשיש מנהיג מוביל שמצד אחד מצליח, באמצעות אינטליגנציה רגשית, לקבל ביקורת ולשמוע עמדות שונות, ומצד שני מוביל אנשים אחרים ללכת בעקבות החזון שהוא מגבש. אהוד ברק לא בורך בכישורים האלה, כאשר הוא לא הצליח להנהיג את העם, נכשל בהנהגתו במפלגה, ואפילו בצבא שהוא הסביבה הטבעית שלו הוא כבר לא מצליח להנהיג. במקום לייצר הסכמות וסחף, ברק מעורר זעם וטינה בכל מקום שהוא נמצא בו, ובכל דרך שהוא בוחר. מבלי להיכנס למידת ההסכמה או הנכונות של המהלכים של ברק, שמוטלים גם הם בספק, העובדה שהוא לא מצליח לגייס אנשים ללכת אחריו בשום שלב, מעידה על כך שהוא לא יכול להנהיג שום מערכת, ושבכל מקום בו יהיה ישנה סכנה לפיצול ולפירוק.

ברק לא מצליח לתקן את הכשלים המנהיגותיים האישיים האלה שלו, למרות שניתנו לו הזדמנויות רבות לעשות זאת, ולכן הוא מנסה, באופן טבעי, להסתיר אותם, כאשר הוא - בעקביות - מפרק כל מערכת או ארגון שדוחים את מנהיגותו או מערערים על סמכותו. כשלא הצליח לשכנע את העם ללכת אחריו לכיוון של שלום, ויתר על השלום וטען שאין פרטנר; כשלא הצליח לשכנע, באמצעים כוחניים יש לומר, את חברי מפלגת העבודה להמשיך וללכת אחריו בתמיכה העיוורת שלו בממשלת ביבי-ליברמן, החליט להאשים את המפלגה ופעל כדי לפרק אותה; והיום, כשהוא לא מצליח לשכנע את הפיקוד הצבאי לתמוך בדעתו ובעמדותיו, הוא מאשים את כולם חוץ מאת עצמו בכישלון.

ברק הרס את הסיכוי לשלום בגלל שהוא לא מנהיג, ברק שבר את מפלגת העבודה בגלל שהוא לא מנהיג וברק היום מאיים להרוס את הצבא, שהוא המוסד הכי קדוש לישראל, בגלל שהוא לא מנהיג. כנראה שמפקד טוב הוא לא בהכרח מנהיג טוב, ולכן אולי הגיע הזמן שברק יוותר וימנע מעצמו ומאיתנו את עוגמת הנפש שהוא גורם בניסיון שלו להמשיך ולהנהיג.