כתגובה לירי טילים ופצצות מרגמה (אתמול, לפני שבוע, חודש, שנה, שנתיים), השמיד חיל האוויר מטרות ברצועה. מחר-מחרתיים, מקסימום שבוע, יצליחו כוחות הביטחון לעצור את רוצחי משפחת פוגל הי"ד מאיתמר - בליווי אזהרה חריפה, כי ישראל לא תסבול בעתיד פגיעה באזרחיה. יש די שכל לכל אזרח בישראל ולהבדיל גם לארגוני הטרור, כדי לפרש את האמירות הללו כקשקוש, וככזה המבטיח את הישנות הפיגועים, משום הסכמתה של ישראל לתגובה מידתית - המצטיירת כהשלמה חד-צדדית, בזכותם של ארגוני טרור לקביעת המועד ועוצמת הפיגוע.
השלמה בלתי נסבלת להקזת דם יהודי, לא הייתה בעבר. מה שמלמד כי במהלך חיינו, אכן נפל דבר בישראל. צא וראה: לאחר "מלחמת העצמאות", נוכח פעילות טרור שפשתה ברחבי המדינה, השיבה ישראל בפעולות גמול (בדומה להיום) אותן ביצעו לוחמי ה-101 וחטיבת הצנחנים - וככאלה הסתיימו ב-56' במלחמת "קדש". במלחמה זו שיקפה ישראל לראשונה את תפישת הביטחון הלאומי (אותה ניסח דוד בן-גוריון ב-1952):
"בהעתקת הלחימה לשטח האויב, סיומה מהר ובהכרעה נקודתית ברורה" - משמע,
מלחמה שכל כולה ברירה. וזאת כמענה להיעדר עומק אסטרטגי, מגבלת חופש הפעולה המדיני, ובעיקר - ניצול היתרון לצד היוזם בקביעת הזמן, המקום והעוצמה המושקעת בפתיחת המלחמה. מה שאיפשר לצה"ל לקזז בנזקי חובבנותו ולהשיג הכרעות של ממש.
לפיכך ובהתאמה: ב-56' נכבש חצי האי סיני בארבעה ימים. בעבור 11 שנים של שקט, ב-67', הוכרעו צבאות מצרים, ירדן וסוריה במהלך של שישה ימים. ב-73', למרות ההפתעה והשחיקה המיותרת שנבעה מחוסר מיומנות, שימרה ישראל את הברירה, בעקבותיה העתיק צה"ל את הלחימה לשטחי מצרים וסוריה - לשם השגת הכרעה נקודתית ולשימור ההרתעה. בעבור שמונה שנים, לאחר ירי ופעולות טרור שיזם הפת"ח על ישובי הצפון, הועתקה הלחימה לשטחי לבנון בואכה בירות - ובהרף גורשו ערפאת ולוחמיו מלבנון, והשקט חזר ליישובי הגליל.
אלא שמעשה שטן גרם ב-82' למאבק פוליטי במהלכה של מלחמת של"ג, שהגיע לשיאו בהפגנת השמאל בכיכר מלכי ישראל (לאחר טבח "סברה ושתילה" שביצעו ערבים נוצרים באחיהם המוסלמים) - שם
יצחק רבין ז"ל ו
שמעון פרס יבדל"א, שללו את עצם היציאה למלחמה הזו, משום היותה "מלחמת ברירה".
וכחליף, העמידו על סדר היום וגם קיבעו בתודעה הלאומית - את מצב ה"האין ברירה", כעילה לצאת למערכה. ובאחת, השתנו פניה של ישראל. צא וראה: מאז נמנעו ממשלות ישראל מלגייס את מלוא העוצמה הצבאית להסרת איום. למרות: ירי על עיר הבירה, הרג בלתי פוסק של ישראלים במרכזי הערים, חטיפת חיילים מתמשכת בצפון, ירי הנמשך עד היום ביישובי עוטף עזה, ושחיטת יהודים בהרי יהודה ובגבעות השומרון.
צה"ל, שהרתעתו בעבר נסמכה על היוזמה בפתיחת המלחמה כאמצעי לקיזוז חובבנותו, ועל החתירה להכרעה - לא השיג מאז ולו הכרעה אחת בשדות הקרב. וככזה, נתפש בעיני האויב לחסר מיומנות ורצון להילחם.
מה שמכוון את כנופיות הטרור להקיז דם יהודי במידה נסבלת!!! במידה כזו שתשמר להנהגה היהודית את הברירה שלא לצאת למלחמה.
על כן, אם חפצי-חיים אנו: עלינו להפנים כי מאז 1982 בהפגנת השמאל בכיכר העיר, איבדה ישראל בלי דעת אסטרטגיה התואמת לצרכיה. וכחליף, אומצה תפישת ביטחון שעמדה ליישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי. שם "ההגנה" ו"פלמ"ח" הופעלו כדי להגן על הרכוש והנפש, בדיוק ובתואם לפעילות צה"ל מאז המפנה בכיכר העיר, ועד היום. משמע כי ההתמדה באימוץ האסטרטגיה האווילית - היא זו המאפשרת לאויבינו חופש פעולה ליזום פיגועים והתעצמות. בעוד ישראל עומדת חסרת-אונים מול העצמת האיום, חיכוך מול בעלי ברית פוטנציאלים, הקזת דם הדדית ומבוקרת (!!!) תביא בוודאות להסדר מדיני, כפוי ומסוכן.
