אפקט הפרפר

תורת המצורע

'אדם אחד משתעל, וכל הבית חוטף שפעת'. זהו למעשה המֶסֶר שמשקפת פרשת הנגעים, העומדת במרכזן של פרשות תזריע ומצורע (אשר בשנה לא מעוברת נקראות ביחד). ביסוד התפרצות הנגעים מונח חוק האקולוגיה הרוחנית, המלמד על הזיקה הרוחנית - פיסית שקיימת בין האדם לסביבתו. הפגם המוסרי של הוצאת דיבה ( מצורע, אומרים חז"ל הוא מלשון 'מוציא שם רע') משפיע כענישה טבעית על פריחת הצרעת בעור, בבגדים ועל קירות הבתים. הצרעת ממחישה היטב את הפירוש החסידי לאימרת חז"ל, כי כל הנגעים הפיסיים שאדם רואה בחוץ נובעים מנגעי עצמו המוסריים. זאת תורת המצורע על רגל אחת.

שמירת הלשון

מעֵבר לפרטים הטכניים של הקורבנות והנגעים בחומש ויקרא, אי-אפשר להתעלם מהמסָרים החשובים שלהם הנוגעים לחיי כל אדם. המוטיב המרכזי בפרשת שמיני היה קדושת הפה. ראינו כי שמירה על כשרות המזון מטהרת את הדם, הזורם אל הגוף ואל המוח, ומשפיעה אפוא על טהרת הגוף והנפש. היבט אחר של שמירה על קדושת הפה בא לידי ביטוי בשתיקת אהרן, לאחר מות בניו נדב ואביהוא. הביטוי "וידום אהרן", כדברי הכתוב, מבַטא מֶסֶר עמוק של אמונה, קבלת דין באהבה, המשַקפים ענווה, הכרה במגבְּלות האדם והתפיסה האנושית - לעומת נצחיוּת הנשמה - הכרת טובה לבורא והתבטלות עצמית בפני גדלוּתו.

פרשת מצורע מוסיפה פָּן נוסף של טיהור הפה והאדם מפני לשון הרע, ובד בבד מלמדת על ענווה, שהרי תמיד הכפשת הזולת יסודה בהתנשאות עליו, כאילו שהמכפיש טוב ממנו, כמו גם על אהבת האדם המביאה לידי לימוד זכות.

קיים אפוא קשר אורגני בין המעשה האנושי לרמה הפיסית של האדם וסביבתו הקרובה והרחוקה. התורה מניחה את היסוד לתפיסה של גמול אורגני - שכר ועונש טבעיים כפונקציה של המעשה. ואכן, הנביא ישעיהו כבר הצביע על כך, כי "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" וכי העונש הוא תוצאה טבעית של המעשה.

ספר ויקרא הוא המדריך האולטימטיבי לחיי טהרה וקדושה בכל מקום. על-פי התפיסה ההוליסטית, שעליה מצביע רמח"ל, זיהום החטא משפיע על זיהום הגוף, זיהום הסביבה והבריאה כולה. במיוחד ארץ ישראל הקדושה אינה סובלת טומאה. ואומנם הלכות נגעים חלים רק בארץ.

תמרור אזהרה

כפי שראינו, פריחת נגע הצרעת לצורותיו השונות נובעת כתוצאה מדיבור לשון הרע. האם אין זה עונש טבעי? בדיוק כמו מורסה המתפתחת מן הפצע בתהליך של הגלדה, כך הצרעת היא המורסה הרוחנית המתפתחת מן החטא בתהליך ריפויו. ההנחה היא כי הגוף המחובר לנשמה הוא טהור ביסודו, ורק החטא משחית אותו ואת סביבתו. כמו המורסה כך גם הצרעת היא תמרור אזהרה על הזיהום הקיים, סימפטום החטא, ובד בבד חלק מתהליך ההגלדה במתקפת- נגד החיידקים וגירושם החוצה. היא ראשיתו של תהליך טיהור והתבודדות הנמשך שבעה ימים. מעֵבר לעריכת חשבון נפש ההתבודדות נחוצה לצורך ניתוק מן הסביבה האנושית, המשמשת חממה לרכילויות והוצאת דיבה.

על חוט השערה

פרשת נגעים מלמדת גם על ביטחון בה'. בהקשר לכך מספרת הגמרא סיפור נפלא על כהן אחד שירד מנכסיו, וביקש לרדת מן הארץ. אך מי יטהר את הנגעים? קיננה דאגה בליבו. מֶה עשה? לימד את אשתו הלכות טהרה. אמר לה: "דעי לך, כל שערה ייחודית היא, ויונקת ממעיין מִשֶּׁלָּהּ שברא הבורא”. אמרה לו אשתו: "אִם שערה כך, על אחת כמה וכמה כל אדם ניזון ממעיין הפרנסה של ה', המיוחד בשבילו, ומדוע אפוא תרד מהארץ לחפש עבודה? שמע הכהן בקולה ולא עזב את ביתו.

יום יום חג

חג הפסח המתקרב חל תמיד בחודש ניסן, שזה חגגנו, ובעונת האביב (מכאן שמו גם חג האביב, ולשם כך מְעַבְּרִים את השנה בכל שלוש שנים כמו השנה). אולם בעוד שעונה זו, הקשורה במהלך השמש, מסמלת התחדשות אוניברסלית המוגבלת לאביב בלבד, הרי בתפיסת היהדות ההתחדשות קשורה בלבָנה. ראשיתה בחודש ניסן, ראש חודשים, שבו חוגג העם היהודי את יום הולדתו עִם יציאת מצריים, ונמשכת בכל חודש, על-פי מחזוריות הלבנה, במשך כל השנה. בעוד בתשרי מונים את השנה לבריאת העולם, הרי בניסן מונים את השנה ללידתנו ולהתחדשותנו הלאומית בעקבות גאולת מצרים.

אין ספק כי שורשה של הלאומיות היהודית הוא באברהם אבינו. אולם זו היא ירושה פסיבית בעיקרה, ולא די בייחוס אבות. יציאת מצריים, לעומת זאת, העמידה את לאומיותנו במבחן ההתנסות האקטיבית עם קבלת התורה והמצוות במעמד הר סיני. בכך השלימה את מעגל היהדות.

ביהדות ישנם מועדים רבים להתחדשות אישית ולאומית. מועד ראשון הוא יומיומי. ביציאת מצריים ובמתן תורה חוזר הלייטמוטיב "היום הזה". על כל יהודי להתחדש במצוות בכל יום, מתוך הזדהות פנימית עמוקה והַעֲצָמָה אישית, בדומה למחזור הבריאה, ולראות את עצמו כאילו נגאל וקיבל את התורה היום - כאן ועכשיו. מועד שני להתחדשות והַעֲצָמָה הוא השבת, עם בריאת המנוּחה "ויינפש" בדמות הנשמה היתרה. מועד שלישי הוא ראש חודש, מלשון חָדש, כשראש חודש ניסן הוא כאמור הנחת היסוד להתחדשות השנתית בכל חודש עם חידוש מחזור הלבנה. מועדים אפשריים נוספים להתחדשות הם החגים. אם החמצנו מועד אחד, יש אפשרות להשלים את מעגל ההתחדשות במועד שני ובמועדים האלטרנטיביים האחרים.

האפשרות להתחדשות מולידה את הציפייה למצוות, המשמשות מכשיר לעיצוב האישיות, לשבת לחגים ולמועדים המקנים את המסגרות והכלים המיוחדים לכך.

אכן משמעות הציפייה מגולמת במילה שמירה המשותפת לשבת ולמצוות בכלל.

ניסנים נראו בארץ

מדוע נקרא חודש ניסן בשם זה? על שם נס יציאת מצרים וקריעת ים סוף שאירעו בחודש זה. אם כך, שואלים המפרשים, צריך היה לקרוא לחודש בשם 'נס' או 'ניסים', ומה אפוא פשר השם המיוחד הזה? אלא הם מצביעים על הסיומת כמצביעה על תכונה (כמו למדן, שקדן, סלחן וכדומה). הניסים בחודש זה אינם אפוא תופעה חד פעמית, אלא תופעה מתמשכת, שהרי בניסן, אומרים חז"ל,נגאלו ישראל, ובניסן עתידים להיגאל. "ניסנים נראו בארץ", מבקשת רחל אמנו על בניה, כפי שמובא בשם הפֶּלא יועץ, שיהיו הרבה ניסים, אמן כן יהי רצון, ושנזכה להיגאל במהרה!

ולקינוח תזכורת: אבק הוא לא חמץ, ואישה היא לא קורבן פסח!