להתחשל מול נחשול העושק

חרדה עמוקה אחזה בכולנו מה יביא עלינו הצונמי של הימים הנוראים בסתיו הקרב ובא, כפי שהתחלחלנו מדוח גולדסטון וברכינו רפו ממה שייאמר באו"ם או בגויים על דא ועל הא. כאילו נגזר עלינו לשכון קבע על ספסל הנאשמים ולגרד את תחתית החבית, כדי להמציא צידוקים לקיומנו. אפילו בהצלחותינו המסחררות בכלכלה, מדע, למדנות, העלאת רמת החיים, התנדבות ויציבות, נוכח הסערה המתחוללת סביבנו, ובהצטיינותנו בחירות המפעמת בנו ללא חת נוכח ההרג והדיכוי המשתוללים על סף ביתנו, איננו מוצאים נחמה. ואולי מוטב כך, שאין לך תזקיק מזכך ומטהר לשיפור עצמי מדרבון מתמיד לביקורת נוקבת ומתקנת.

לא כך אצל ראשי מבקרינו מחוץ. בהתנפלותה האווילית של אוויריית נאט"ו על הסרבים בסרביה ובקוסובו נהרגו אלפי אזרחים חפים מכל חטא, לרבות רכבת שלמה שהושמדה על מאות האומללים שבתוכה, אך מעשים אלה נחשבו ל"סטיות מצערות". בימים אלה ממש נהרגים אזרחים לוביים למאותיהם, מהם בנו הצעיר של השליט ושלושת ילדיו הקטינים שלא חטאו, אך משליכי הפצצות פטרו עצמם ב"טעות מצערת". האם היה מישהו מעלה בדעתו שסטייה קו-לטרלית כזו מצד ישראל בעזה או באתר ערבי אחר יכלה להיפטר בתירוץ כזה, מבלי שכל הערבים, והטורקים והפרסים, בגיבוי מערבי זה או אחר, היו מתנפלים עלינו במקהלה כעל רוצחי ילדים מנואצים ומשוקצים, המשתוקקים למעשי טבח "נאציים"?

ללמוד מ"קאטו הזקן"

אלא שכל הרעשים והאישומים הבינלאומיים הללו, הדרוכים כקפיץ מתוח ומזומנים לפרוץ נגדנו בכל הבל פה עויין מצוי, אינם מלמדים אותנו להתגונן באותו סגנון צעקני ומאשים, וכך יוצא שאנו לעולם איננו מאשימים קבל עם את עושקינו, אלא רק מגיבים כנאשמים על האשמותיהם אותנו. האמנם, למשל, היה קשה כל השנים הללו, לא רק להתלבט בינינו אם המחיר לשחרורו של גלעד שליט ראוי אם לאו, אלא גם לנקוט צעד ממשי כלשהו כדי להביא לכך? מדוע שלא נלין למועצת הביטחון על חטיפתו של חייל, מעשה אנטי-הומניטרי בעליל, בשעה שאנו נדרשים לנקוט צעדים הומניטריים ולספק מזונות ותרופות לרצועה, ונַתנה זה בזה? התנייה זו תציב את הסבל ברצועה לפתחם של מנהיגי חמאס המונעים את החזרתו של שליט, במקום שגורלו יועמס כולו על כתפינו, וכך גם הלחצים בזירה הבינלאומית יוסטו מעט גם לעבר השני.

מדוע שלא ניזום אנו דיון במועצת הביטחון על התנהגותה של מדינה חברה כאירן, המכריזה על רצונה להכחיד מדינה חברה אחרת ואפילו מודיעה על הכנותיה למימוש מאווייה, ובעוד שהעולם מציין את יום השואה הבינלאומי ואת הניצחון על הנאצים, מתמידה אותה מדינה להכחיש את השואה ואף את עצם קיומה של אושוויץ, שבעיבורה המצמרר מתקיימים טקסי זיכרון רבים כל כך. מעניין יהיה לראות מי יעז להתנגד לדיון כזה, או להימנע מהצבעה בעד הגינוי של המדינה המכחישה, ולאיים עליה בהשעייה מן הארגון אם לא תתקן את דרכיה. אם נמשיך לא לעשות מאומה, ולהסתפק בהכרזות אובמה שזה "בלתי מתקבל על הדעת", או בהודעות חסודות מצד מנהיגי אירופה שהם עומדים לצד ישראל (אך בה בעת ממשיכים לסחור עם אירן ולחזק אותה), מדוע שממשלים אחרים, או מזכ"ל האו"ם שכל חפצו לשוב ולהיבחר, יעשו משהו להפסקת מחול ההשמצות, ההכחשות והאיומים הזה?

מדוע שלא נעסיק אנו את סדר היום של האו"ם בהעלאת נושאים כמו הצהרות חמאס התכופות על השמדת ישראל, הסירוב לשאת ולתת עמה ולהכיר בקיומה, הקללות הרשמיות המוטחות בישראל באמצעי התקשורת של הרשות הפלשתינית, המפות הרשמיות של הרשות שבהן אין לישראל זכר, חומר הנאצה הנלמד במוסדותיהם ה"חינוכיים" נגד יהודים, ציונות וישראל, דברי הבלע שהם עורמים על ישראל, שעה שהם טוענים כי הם חפצים בשלום, בעודם מהללים ומפארים את גדולי הטרוריסטים שביניהם ותובעים מן הנוער שלהם ללכת בעקבות ה"גיבורים" שעל שמם הם קוראים רחובות וכיכרות, מוסדות ממשלה וחינוך, ומאורעות רשמיים וחברתיים שונים. אם איננו עושים מאומה לחשיפת מעשיהם, מי יאזין לנו כאשר הם מעלילים עלינו מכל הבא ליד?

כל זה חייב להיחרת במוחם ובליבותיהם של באי האו"ם, אפילו אם דעתם קבועה ונחרצה, בהתאם להוראות הבאות מבירותיהם. אך אם נזרע מעט מבוכה בקרבם, על-ידי חזרה בלתי נלאית על דבריו של קאטו הזקן כי את קרתגו יש להרוס, משהו מזה ודאי יתפוס וידבק. מדוע שה"מועצה לזכויות האדם" תהיה עסוקה רק בדוח גולדסטון ודומיו, בעוד שאין תלונות על זוועותיהן של סודן ושל לוב, על שלילת זכויותיהם של יושבי כל מדינות ערב, כפי שראינו בהתפרצויות האחרונות, וכיוצא באלה? העלאתן של הזוועות בסוריה בימים אלה במועצה מוכיחה כי זה אפשרי. ומדוע שנניח לעולם מן העבירות החמורות של חמאס ושל הרשות הפלשתינית, שעה שאלימותן נמשכת בכל עוזה, והברחות נשק לא כלו ליום אחד מאז שראשי הפלשתינים שחתמו על אוסלו התחייבו לשים קץ לטרור ולהגביל את כמות הנשק שברשותם. אם לא "נפציץ" בהתמדה את האו"ם בהפרות אלה, לא בהשקט בצינורות הדיפלומטיים העקומים והסתומים, אלא בצעקנות התיאטרלית והנקמנית של בנין הזכוכית, אזי רק קולם של הערבים יישמע, ואנו ברוב אנינותנו, נמשיך להחריש ולהיעשק.