פצצת גזענות מתקתקת

לפני 18 שנים נחשפתי לראשונה לתועבת הגזענות. היו אלה אנשי אוסלו בכבודם ובעצמם, יחד עם חסידיהם המשיחיים מכת "השלום", שהפיצו באמצעות מערכות התקשורת והמשפט את תורתם הגזענית בדבר נחיתותו של העם היהודי והכפישו את נאמני הארץ - ובעיקר את הדתיים מביניהם - בכינויי גנאי מגוונים במטרה לעשות להם דה-לגיטימציה עד כדי דה-הומניזציה. היעד היה ונשאר הכשרת הקרקע לפתרון: ייבוש, הקפאה וגירוש של יהודים מבתיהם בארצם.

בימים ההם, קונצנזוס כלל-ישראלי הוקיע את הלאומנות הערבית והבין את היעדים הלאומניים-הדתיים של האויב. מגעים עם רב-המחבלים יאסר ערפאת וארגון המחבלים לשחרור פלשתין (אש"ף) כולה (!) היו מחוץ לחוק, ושלטונות אכיפת החוק הקפידו על החוק. איש לא שיווה בדעתו שדעות עוועים גזעניות שתכליתן הפיכת לב ארץ ישראל ליודנריין ואיסור על יהודים לגור ביהודה ובשומרון בגלל היותם יהודים יקנו לעצמן אחיזה רחבה בציבור הישראלי, קל וחומר יהוו איום של ממש על האופי היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, המאיימת - וכבר הוכיחה זאת במעשיה ובמחדליה ובתוכניותיה - לגרש יהודים ולפגוע במרקם חייהם ובקניינם למען שלום, ואפילו לא תמורת שלום אלא למען הקמת מדינה לאויב בלב הארץ, כלומר למען ניגודם המוחלט של שלום וביטחון.

לפני 18 שנים הבינו הכל - ימין ושמאל, דתיים וחילוניים - שגזענות היא תועבה שיש למקמה מחוץ לשיח הפוליטי הלגיטימי. היום, בראשית השנה ה-64 למדינה, הרבה יותר קשה להסביר זאת. הכת השלטת - זו שבשלטון גם כש"הימין" בממשלה - מכתיבה שיח ציבורי בניגוד לזכויות הבסיסיות של האדם. גם ליהודים מגיעות זכויות אדם.

ב-18 השנים האחרונות מופיעות במרחב הציבורי יותר ויותר מגמות המתיישרות בהתאם לתביעות הלאומניות והגזעניות של האויב והן הקמות להחריב את אופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל. הדוגמאות הידועות לכך כוללות מכתבי קצינים ואמנים למיניהם שמסמנים את הציבור היהודי כנחות, כמסוכן וככזה שאין לבוא בקהלו או להופיע בפניו; הפגנות בכיכרות הערים שבהן קוראים לטיהור יהודה ושומרון מיהודים; ועוד.

לכך הוסיפו יוזמות חקיקה בכנסת שפועלות למען פינוי-פיצוי גזעני, ליהודים בלבד; הכשרת והתרת הגירוש הגזעני של יהודים בלבד מרצועת עזה ומצפון השומרון על-ידי מערכת המשפט; הפעלת ארגוני "זכויות אדם" ו"שלום" במימונם של גורמים זרים ועוינים כדי לקדם את "חזון" המדינה הפלשתינית המבוסס על טרנספר גזעני של יהודים באשר הם יהודים; התייחסות לכל סמל לאומי-יהודי כלאומני והתבטלות בפני המסרים הלאומניים של האויב; אמצעי תקשורת שבהם מרבית המגישים והכתבים והמרואיינים תומכים ומקדמים את "חזון" המדינה הפלשתינית, כלומר את תוכנית הטיהור האתני של יהודה ושומרון ואת הקפאת הבנייה ליהודים בירושלים, ביהודה ובשומרון.

לכך הוסיפו את המשטר הדמוקרטי בישראל, שבו אומנם נערכות בחירות מדי פעם, אבל הכת השלטת אינה מכירה בתוצאותיהן ותובעת מן השלטון הנבחר לבצע את מדיניותה, שעיקרה הקמת מדינה פלשתינית במקום שלום בתחילה ובמקום מדינת ישראל בהמשך. המטרה מקדשת את האמצעים, והיועץ המשפטי לממשלה אינו עושה את חובתו כנגד מי שמתנכלים לחירויות האזרח ולזכויות הקניין של למעלה משש מאות אלפי היהודים הגרים מעבר ל"קו הירוק".

מורים לאזרחות ומפקחים של משרד החינוך פועלים בניגוד למדיניותו המוצהרת של משרד החינוך לעודד ביקורי תלמידים בירושלים ובחברון. תלמידי תיכון רבים מושתקים בבוטות על-ידי מוריהם כאשר הם מנסים להביע דעות הסותרות את שטיפת המוח הרשמית, כאילו איוולת שתי המדינות היא הפתרון לסכסוך הלאומים בארץ ישראל.