נאומו של
בנימין נתניהו על בסיס ששת העקרונות היה נאום חוצה מפלגות, שנתן ביטוי אמיתי לקונצנזוס הלאומי והביטחוני ההכרחי, להבטחת המשך הקיום הלאומי. נאום שצריך לתמוך בו ולא להפכו לניגוח אישי ומפלגתי שיגרתי. ששת העקרונות בנאומו תואמים ונאמנים למורשת רבין, למורשת שרון ולמצע קדימה.
מול איומי החזית המוסלמית והלחץ המדיני, דרושה בעת הזו אחדות פנימית ויציבות שלטונית, ולא מריבה מפלגתית הרסנית הקרויה בחירות.
אלה התומכים בנסיגה לקווי 67', בתמורה לעוד טקס וחתימה כביכול על "הסכם שלום" פיקטיבי ונאיבי, ללא ודאות לקץ הסכסוך, קץ התביעות, קץ ההסתה וקץ התביעה לזכות השיבה, יגרמו בפועל למסירת שטחים ונכסים אסטרטגיים לחמאס שישתלט על הגדה ועל הרשות הפלשתינית, לאחר שינצח בבחירות הקרובות, כפי שניצח בעבר.
כל אלה שמייצרים אופטימיות מגויסת מזויפת למען נסיגה לקווי 67', בתמורה נאיבית של אמונה בערבויות בינלאומיות, הבטחות נשיאותיות וחתימות חגיגיות פלשתיניות, שהן כולן מסע אשליות והונאות, יגרמו לכך שלבסוף נעמוד בפני סכנה אמיתית.
הרעיון לפיו החמאס יכיר בישראל ויפנה עורף לטרור הוא רעיון נאיבי, מגוחך וטיפשי. תקוות הבל ששותפים לה אפילו כמה אנשי ביטחון בכירים שאיבדו שיקולים רציונליים. הפיוס הטקטי בין החמאס לפתח אינו מבדיל בפועל בין הקיצונים למתונים כביכול, בהקשר למטרה הסופית על-פי "תורת השלבים", הקמת פלשתין הגדולה, ללא יהודים ציונים בתוכה.
במהלך שלושים השנים האחרונות הזהירו אותנו כל אותם פרשנים ויודעי דבר ממחנה השלום, שחובה עלינו לנצל את ההזדמנויות לשלום, אחרת נאבד אותן. ולמרות זאת גדלנו, התפתחנו, התעצמנו ושרדנו. גם עכשיו, אותם הפרשנים מזהירים שלא נאבד את ההזדמנות לשלום וניסוג לקווי 67', למען פתרון של שלום וביטחון.
צריך להשלים עם העובדה, שלטווח הנראה לעין לא נגיע לשלום אמיתי ולביטחון ודאי, כתנאי להקמת מדינה פלשתינית, בגלל סיבות שלא ניתנות לפתרון בשלב זה. שום יוזמות מדיניות חדשות לא יובילו לפתרון הסכסוך. הפלשתינים לא רוצים מדינה, אלא "צדק" שמשמעותו זכות השיבה.
לכל אותם הפרשנים והמנהיגים שתומכים בנסיגה לקווי 67' שכבר טעו בעבר, יש לומר: לטעות זה אנושי גם בדרג המנהיגותי וגם בדרג התקשורתי. ואולם לטעות ולא להודות ולהמשיך להשלות, זה אסון הרסני.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
