כהן "מת" לחרבן (תסלחו לי על הביטוי). מילואימניק, שהשקיע כסף רב ברכישת כרטיס לגמר במונדיאל 1982, ואז, בתחילת חודש יוני, יצאו ל"שלום הגליל" והוא נפל בשבי הכוחות הפלסטינים בלבנון. כשנגרר עם שוביו במסע רגלי לביירות, והם הרשו לו להתרחק באחת ההפסקות לצורך שהוזכר למעלה, הוא כרע ועשה את הנדרש, אך גילה שאין לו נייר, מלבד... הכרטיסים לאיטליה לגמר המונדיאל... רגע ההתלבטות של כהן (השחקן משה איבגי) היה בעיניי אחד הרגעים הסמליים והחשובים בסרט "גמר גביע" בשנת 1991, בבימויו של ערן ריקליס.
סרט אחר שיצא באותה שנה, "עונת הדובדבנים" (בימוי: חיים בוזגלו), עוסק גם הוא במילואימניק בלבנון - הפעם בחור צעיר היודע שהוא הולך למות במלחמה, ומזמין צוות צילום אמריקני לתעד את היחידה שלו ואת מותו הצפוי.
כמה שנים לפניו, ב-1986, יצא "שתי אצבעות מצידון", שעסק בחיילים סדירים, אך המחיש את התסבוכת שאליה נקלע צה"ל ב"בוץ הלבנוני" ואת המצבים האבסורדיים של המלחמה.
יבול לא רע קצר הקולנוע הישראלי הודות למלחמת לבנון הראשונה (שעל-פי "החוק למימון שלום הגליל" לא נקראה מלחמה באופן רשמי). בשנים האחרונות היא צפה ועלתה מחדש עם הסרט "ואלס עם באשיר", אחריו התפרסם הספר "אם יש גן עדן" שהפך לסרט "בופור", ולבסוף "לבנון" של שמוליק מעוז, 2009.
אינני מקצוען בענייני קולנוע, אבל מלחמות דווקא מעניינות אותי מאוד - בעיקר בשל איוולתן, והיכולת המופלאה שלנו לסגוד להן ולחלום עליהן. חודש יוני של שנת 1982 היה קטלני במיוחד, והקיץ הלוהט בהמשכו הורגש היטב אצלנו בצפון עם התקדמות המלחמה.
רבות דובר על המלחמה ההיא, וספרים ומחקרים נכתבו. עתה, עם תחילתו של החודש המסוכן הזה, נזכרתי דווקא בסרטי הקולנוע העוסקים בלבנון, וחשבתי כמה הגיוני הדבר: הקולנוע הרי עובד על הדמיון האנושי, מספר לנו סיפור על המסך, ומזמין אותנו להפוך את הדמיון למציאות לפרק זמן נתון. שקרים מוסכמים קושרים בין הצופה המתמסר להם, ובין יוצרי הסרט.
והנה, מלחמת לבנון ההיא הייתה, בסופו של דבר, סדרת שקרים שאיש לא האמין בהם מלכתחילה, אך רוב הקהל קיבל אותם בדממה באולם החשוך. היא החלה לכאורה כתגמול על ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה ארגוב, הוגדרה כ"מבצע צבאי" מוגבל למרחק של 40 ק"מ (שאחריו, אמר אז ראש הממשלה בגין, "תשקוט
הארץ ארבעים שנה"), בעוד פקודות הצבא הגיעו עד ביירות. השקרים ליוו אותה בנאמנות עד סופה - כהבטחה לא להסתבך עם הצבא הסורי, ההרוגים שלכאורה לא היו בעת כיבוש הבופור, האחריות המוכחשת לטבח במחנות סברה ושתילה, וכך הלאה עוד ועוד בדיות וקריצות עין, שכללו גם הבטחות והתחייבויות לאנשי צד"ל (צבא דרום לבנון) שרבים מהם חיים לצדנו היום בצפון וממתינים למימושן.
כהן, השבוי ב"גמר גביע", יצר קשר עם שוביו במהלך המסע, וגילה את הפנים האנושיות מאחורי סיפורי האימה על הפלסטינים. מוקי, המילואימניק מ"עונת הדובדבנים", הבין את הציניות וחוסר התוחלת של השירות בלבנון. ארי פולמן ("ואלס עם באשיר") חזה בטבח הנוצרי במחנות הפליטים בחיפוי ישראלי. לירז, המפקד ב"בופור", נזכר, בעת העזיבה הסופית את ההר, במה שסופר לו כי "בכלל לא היו אמורים לכבוש את ההר הזה, לא התכוונו, אתה יודע?" ("אם יש גן עדן").
מלחמות, באופן כללי, אינן יכולות להתקיים ללא תרבות של שקרים, מיתוסים וגיוס המתבסס על הבטחות ותקוות שווא. כל אלה בולטים במיוחד ביצירה שהולידה "מלחמת לבנון הראשונה", כאשר לא ידעה עדיין שתזכה לדור המשך שייקרא "מלחמת לבנון השנייה". בראשונה, נשברו אמונות ואמיתות רבות, המתח הפנימי עלה והשסעים העמיקו ככל שהתמשכה המלחמה. היום, כהן כנראה מבין שאם השקיע בכרטיס למונדיאל - עדיף לו להתחמק מהמילואים...
