כ' סיון הוא יום שואה נוראה, גם הצפירה של היום הזכירה שאולי לעורף אין פנים. השואה לא הסתיימה. כ' סיון נמחק מהזיכרון הלאומי. דעיכתו מעידה שלזיכרון האנושי כמו לזיכרון הלאומי אין ערך רב ללא מערכת הימים שמצטרפת מכלל ההיסטוריה הקדושה המונהגת על-ידי בורא עולם. עם ישראל לבדו אינו יכול ואינו רוצה לזכור. הזיכרון מפריע לחיים השוטפים. הרי החיים צריכים להימשך. גם בוילנה כמו במקומות אחרים לאחר האקציות הראשונות הייתה שנתיים הפסקה. היו תיאטרון וספריה.
מה אירע בכ' סיון כשעדיין ישנם סידורים שנדפסות בהן הקינות ליום הזה ששוב אינן נאמרות. נתחיל מהסוף: יהודי הונגריה תבעו שיום השואה יצויין בכ' סיון. תוך ארבעה חודשים הושמדה יהדות הונגריה, למעלה מחמש מאות מאות אלף איש בשלהי השואה בקיץ תש"ד [ 1944 ] לאחר שחלק ניכר מהמזרח כבר שוחרר על-ידי הצבא הרוסי ולאחר נצחונות מוחצים על הצבא הגרמני ולאחר הנחיתה בנורמנדי ב-6.6.1944. כל זה רק האיץ את ההשמדה.. "לא תגיע אלינו הרעה" חשבו יהודי הונגריה וכמו שוכני מערבה לגדר או חלק מרובצי הגושים החושבים לא תגיע אלינו הרעה אבל כבר עתה כדאי לתושבי תל אביב למצוא את מקלטיהם ליום שהעורף ינוס להר.אולי ל"עלי עין" אולי ל"עדי עד".
כמובן שלא התחשבו בדעתה של יהדות הונגריה. מהו אותו אבק אדם לעומת המאבק ההרואי הציוני או הקומוניסטי או הסוציאליסטי בגטו וארשה ומהי שואת יהודי הונגריה לעומת י' בטבת שבו סמך מלך בבל על החומה ובו נקבע יום השואה על-פי הרבנות הראשית הסומכת ידה על חומת הכותל.
כ' סיון בעיקרו אינו קשור רק בקיץ הנורא של תש"ד ולא עליו הוקבעו הקינות שנאמרו כמעט שלוש מאות שנה עד שתש כוחן וזכרונן. עיקר כ' סוון הוא על גזרות ת"ח ות"ט. גזרות חמלניצקי ב-1648 -1649 שלפי היסטוריונים אחדים, על-פי הספרות והתיעוד הושמדו בהן הקהילות שבין הדניפר לדניסטר. בין מאה אלף לשלוש מאות אלף איש נרצחו בכל מיני מיתות אכזריות כאשר כל האוכלוסיה היהודית באירופה מנתה אולי פחות משני מיליון איש. המרחב שנקרא אוקריינה וגליציה כארץ מעבר בין רוסיה לפולין נוקה מיהודים..
"אולם, לא בכל מקום נטבחו היהודים כצאן. בלבוב הגנו היהודים על חלק מחומת העיר, כשהם חמושים נשק, גרזנים וחרמשים, ואמנם בעיר זו ניצלו היהודים, כשהשלטון העירוני סירב להסגיר את היהודים. כן אירע גם במקומות אחרים, שבהם נטלו היהודים חלק פעיל בהגנה ובקרב. בפשמישל, קאמינץ-פודולסק, בוצ'אץ' (קישור), חלם ומקומות אחרים סייעו הלוחמים היהודים בהדיפת המתקוממים. עדי ראיה, מספרים על תותחנים יהודים במספר ניכר, על יהודים מזוינים ברובים ובאבק שריפה ועל מעשי גבורה בקרב, שעוררו אף התפעלות מצד הגויים. אך על כולם עלה חלקם של היהודים בקרבות על העיר טולצ'ין הנצורה, ובוודאי היה שם עולה בידם להדוף את הפורעים, לולא הסגירם ה"בעל ברית" הפולני"... (מתוך - מדרכי אליאב, קידוש ה' בגזירות ת"ח-ת"ט, מחניים, גיליון מ"א, תש"ך).
יום כ' בסיון נזכר בכתבי עגנון המעיד על עצמו שהיה ביום זה מן המתענים האחרונים בעירו . יום אותו הוא מסמיך בספרו "עיר ומלואה" ובספרים אחרים לזוועות שפגעו ביהודי גליציה ופולין, רייסין, פודוליה שהפכה לגיא הריגה פעמים אחדות כמו גם בימי פטליורה ההאטמן של אוקרינה לאחר מלחמת העולם הראשונה תקופה בה נהרגו רק 20,000 יהודים וישנם אומדנים גבוהים בהרבה .
בעיר פרוסקורוב שהיום שנקראת כיום על שמו של חמלניצקי נשחטו כ 1500 יהודים. זה היה ב1919 לא מזמן. 16 שנה אחרי פוגרום קישינוב. ז'בוטינסקי חתם הסכם עם פטליורה אבל שען יהודי בשם שלום שווארצבארד הרג את הפושע הואשם ברצח וזוכה.
כ' סיון התחיל כיום תענית זכרון וצער לרציחות שהיו במסעי הצלב בעיר בלואה שבצרפת ב-1171 . לאחר השואה תפחה הסיסמה "לעולם לא עוד" כבצק חלול. המון מסעות לאושוויץ אבל כמעט חרב אין ביד דוד כשראשי המוסד מאושפזים בין גדרה לחדרה. צה"ל תפס ראש קטן. השואה הפכה לעניין אוניברסאלי. המאבק בטרור חדל מלהיות ענין עקרוני. עדיף לעקור ישובים יהודיים ולעשות שלום עם אויב מאשר להלחם.
לכן הויכוח על יזכור עם ישראל מתוך הסמכתו למסורת הציונית שראשיתה מצער ואחריתה לא רבה הוא ניסיון פטתי של 'נזכרים בציונותם' רק כשיש עניין לנגח דתיים וחרדים. אין עם ישראל ללא יזכור אלוקים. העם הוכיח במהלך כל ההיסטוריה ממצרים ועד הנה כי עליו לבדו אין לסמוך. כל הזכרונות הם זכרונות של ממש בתנאי שהם זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים ולמי שאומר זכור את אשר עשה ה' וזכור את אשר עשה עמלק הוא יוסיף לזכור ולהזכיר ואולי גם ללחום הוא ובניו ונכדיו ומי שיסתפק בחלופה יסתפק. לדור אחד או שניים.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
