השב"כ מדבר

ציטוטים מתוך הספר "שנת שב"כ" בהוצאת משרד הביטחון. מפרי עטו של איש השב"כ דוד רונן. אסופת זכרונות וחוויות על ההיערכות ביהודה ושומרון, במהלך השנה שלאחר מלחמת ששת הימים. הדברים כמו נכתבו היום, ויש בהם מסרים חזקים מאוד-מאוד עבור כל אחד מאיתנו ולקראת האירועים הקרובים.

"כדי לרדת לעומקם של דברים, ומסיבות אחרות, היו אנשי השירות נוהגים לבלות בחברתם של עצורים או סייעני פח"ע שגוייסו על ידינו, ולשוחח עימם גם על מניעיהם. היו אלה שיחות ממושכות, שנוהלו בעיקר בשעות הקטנות של הלילה, במטרה ללמוד, להבין ולקבל ידיעות, כדי לנסות ולשפר את מלחמתנו בהם, בבחינת דע את אויבך.

"אגב שיחות אלה התחלנו אט אט עומדים על מניעיהם של המחבלים. מניעים אלה היו שונים ומגוונים ובכללם גם אידיאולוגיים וגם פליליים. למרבית הפתעתנו, גילינו אצל רבים מהם כי שורשי שנאתם ליהודים ומניעי מלחמתם בנו נעוצים בזכרונות ילדותם. זכרונות שנקלטו משיחות עם הוריהם על מעשי גבורתם של זקניהם בתקופת המרד הערבי הגדול (1939-1936). היו כאלה שעימם הצלחנו ליצור יחסי פתיחות וגילוי לב, והם סיפרו לנו איך סביב מנגל שפחמיו לוהטים, היו זקני המשפחה מרוממים ומפארים את עלילות גבורתם של ראשי הכנופיות שהובילו את המרד הערבי הגדול. איך במעשי גבורתם היכו ביהודים, 'אוולד אל מות' (בני המוות), ואיך כופפו את ה'איסתעמאר אל-בריטני אל עזים' (האימפריה הבריטית החזקה), עד שהביאום לכתוב את הספר הלבן.

"אט אט מתחוור לרבים מאיתנו כי ל'מאורעות', שהיו שזורים בהיסטוריה היהודית המתחדשת בארץ ישראל, קמו יורשים נאמנים ששאבו את מניעיהם ממעשי אבותיהם אשר פעלו במסגרת הכנופיות...

"באחת המסות האידיאולוגיות של הפת"ח, הוצג מעשה ברצח של המשורר היהודי כעב בן אשרף (הרצח בוצע ביוזמת מייסד האיסלאם מוחמד) כמעשה פדאי ראשון בהיסטוריה האיסלאמית. הפת"ח ראה בתוצאות פרעות 1939-1936 ניצחון ערבי גדול, שפירותיו בוזבזו על-ידי קנוניות המנהיגים הערביים של אז. לא בכדי אימצו ארגוני טרור שמות של ארגוני פורעים כמו, 'יחידת עבד אל קאדר אל חוסייני' על שמו של מי שהיה מראשי הפורעים ב-1939-1936 ונהרג ב-1948 על הר הקסטל. או 'יחידות עז אל דין קאסם', על שם השייח' שהקים את ארגון הפורעים ה'קאסמים' ונהרג ב-1935 בהרי ג'נין... המעידים על כוונות מייסדיהם ועל כור מחצבתם האידיאולוגי" (עמ' 181-180).

"יא אבו דהוד, ניצחתם ניצחון גדול, אך ניצחונכם יביא את כישלונכם בחזית אחרת, ולימים תשלמו על כך מחיר כבד. אל באבא הסביר: עד המלחמה ראינו את עם ישראל בדמיוננו כעם שכולו צנחנים צעירים, גבוהים ורחבי חזה, נושאי עוזים, נועלי בוסטרים (נעליים גבוהות), בריאים ונועזים. והנה, תוצאות המלחמה הפילו את חומות ירושלים ועם ישראל זרם בהמוניו אלינו. או אז ראינו כי יש בכם גם קשישים וחולים, עומייאן ועורג'אן (עיוורים וצולעים). נדהמנו לגלות כי לא כולכם צנחנים, לא כולכם חיילים. אם כך - אתם כמונו, בשר ודם. אולי מאוחדים יותר, אולי מאורגנים יותר, אך לזאת הרי יגיעו פעם גם הערבים. ניצחתם במלחמה יא אבו-דאהוד, אך הפסדתם את כושר ההרתעה. עכשיו שהיכרנוכם לפני ולפנים, פתרנו לעצמנו אותו הסוד שלא הבנו בעבר את פשרו, סוד כוח ההרתעה שלכם. עכשיו למדנו שהסוד רק בדמיוננו היה. כמונו כמוכם" (עמ' 160).

"הישראלים נתגלו להם כשונים לחלוטין מהדמות הברברית, האלימה וצמאת הדמים, אותה טיפחו בקרבם במשך עשרות שנים... הדמות הישראלית המאיימת כפי שנצטיירה בדמיונם של הערבים, נתגלתה להם במפתיע אחרת לחלוטין. הישראלי, התברר, אינו שודד, אינו אונס, אינו יורה לכל עבר, ובמקרים רבים הוא דובר ערבית ומשלם ביד נדיבה... נתגלו להם לובשי המדים בעלי דרגות ושררה, כחייכנים, מסבירי פנים ומבקשי עצה וסיוע... חוסר ההחלטה בדבר עתיד השטחים התפרשה על-ידי המנהיגות המקומית כחולשה. עוצמתה של ההרתעה הישראלית הלכה ונחלשה" (עמ' 30-29).

"תורת השלבים לא הייתה יצירה מקורית של הפת"ח. רעיונותיה הושאלו מתיאוריות שפותחו והצליחו בסין של מאו-טסה-טונג, בקובה של צ'ה-גווארה וקאסטרו, ובמלחמות הווייטקונג והפל"ן באלג'יריה. השלב הראשון - הוא שלב בו מכינים את 'החלוץ המהפכני', אותם קאדרים של מפקדים ולוחמים, בעלי תודעה מהפכנית אשר ייצאו לפני המחנה. השלב השני - הוא השלב של הכנת ההמונים הפלשתינים למלחמה העממית, או בלשונם הכנת 'הארגון הלוחם'. זה השלב בו מכינים את התשתית הרחבה יותר למלחמה. השלב השלישי - הוא שלב המלחמה. השלב בו מגשימים את המהפיכה הפלסטינאית. המהפיכה שתפרוץ ותגרוף בהכרח גם את מדינות ערב, אשר ישמשו לא רק בסיסים עורפיים ללוחמים הפלשתינים, אלא יאולצו על-ידי ההמונים בתוך מדינות ערב להצטרף למלחמתם הגואלת" (עמ' 50).

"שני שלבים אלו (המרי האזרחי והמלחמה בנשק קר) כך חשבו ערפאת ומרעיו, יביאו לגיבושם של ההמונים ולצירופם אל דגל המהפיכה הפלסטינאית העתידה לפרוץ בתוך כמה חודשים. ההמונים הם הבסיס של אותה פירמידת המהפיכה, אשר בחלקה העליון נמצאים חלוצי המהפיכה שיעברו לפני המחנה. בד-בבד הולכת תשתית הכוח המזוין ומתרחבת. וכך מתקדמת לה המהפיכה בשני צירים שיתאחדו עם פרוץ המלחמה.

"השלב השלישי - יתחיל במלחמה מזוינת וגלויה נגד גופי השלטון בתוך יהודה ושומרון, במטרה לשבש את שליטתה ואחיזתה של ישראל בשטח. ומכאן והלאה תועבר המלחמה אל ליבה של ישראל, שלב זה יסגור את המעגל האחר, שהוא סחיפת מדינות ערב למלחמה נוספת בישראל. על-פי 'תיאוריית הסיבוך' שהם פיתחו לפני מלחמת ששת הימים, כך תמצא עצמה ישראל לוחמת בשתי חזיתות: בשטחה שלה נגד 'המלחמה העממית הפלסטינאית', ועל גבולותיה נגד פלישתם של צבאות ערב" (עמ' 54).

"כוחם וחיוניותם של ארגוני טרור נשענים על הפרסום המתמיד והוא השומר על עצם קיומם. חתירתם להשגת כותרות ראשיות בתקשורת הבינלאומית היא הדרך העיקרית באמצעותה חודרים הם אל תודעת הציבור. לא בכדי מנגנון התעמולה של הפח"ע הוא הבכיר והחשוב בקרב זרועותיו השונות. מנגנון זה ניזון מתקציבי ענק... כיוון שפיגועי טרור זוכים להדים ולכותרות שמנות באמצעי התקשורת, נוצרת נוסחה האומרת: פיגוע זוכה לפרסום, פרסום משמע אתה קיים ופועל. רוצה לומר כי התעמולה והפרסום הם השמן העיקרי, המניע את גלגלי המרכבה הפלסטינאית... אם לצורך זה יש אף לשקר הרי המטרה מקדשת את האמצעים" (עמ' 80-79).

"מסקנתם - כי פיגועים בירושלים מהווים מקדם מכירות יעיל וטוב והכרזה מתמדת על קיומם - מביאה את ארגוני הטרור לרכז מאמצים חריגים לשם ביצוע פיגועים קטלניים בעיר. הדבר היה נכון כבר ב-1967, והוא נכון לא פחות גם כיום" (עמ' 81).

"האמת היא שאת ההישג המרשים באמת, השיגו ארגוני הטרור בתחום התעמולתי וההסברתי" (עמ' 220).

"באחד בספטמבר 1967, בוועידת ח'רטום הושמעו מחדש 'צהלות קרב' ונתקבלה ההחלטה לקיום שלושת הלאווים (לא משא-ומתן, לא שלום, ולא הכרה בישראל). כך, שבויים בעוצמת רגשותיהם הגואים, נגרפים במלל הדיבורים של עצמם ושל מדינות ערב ומאמינים בנצחונם הקרב הם מחליטים, בטרם עת, כי באה העת לפתוח במלחמה העממית שתכניע, אחת ולתמיד, את היישות הציונית.

"האות ניתן. היה זה, כאמור, בארבעה בספטמבר 1967" (עמ' 55).