נשק להסברה המונית

כדי להתכונן למלחמה הבאה צריך להכין מלאי גדול של טילים, תחמושת, חלפים, להיות ערוכים לחרמות ואמברגואים, להתאמן ולהתכונן לתרחישים שונים, גם מדיניים, להכין בנק מטרות מודיעיניות, וכו'. אבל חיל ההסברה לא חייב להמתין, הוא יכול להסתער כבר עתה בניסיון לכבוש את הלבבות. נגד כיבוש כזה מתנגדי הכיבוש כבר לא יוכלו לעשות הרבה.

נפתח בנימה הומוריסטית משהו: שופט יושב עם פאה ומעליו שלט: "בית המשפט הבינלאומי בהאג" ותמונה של גולדסטון. מצד אחד מחבל עם כאפייה ונשק, מצד שני ישראלי עם כובע טמבל. על דוכן העדים ערבייה מכוסה מכף רגל ועד ראש מצביעה על המחבל ואומרת: "באיומי נשק הוא חטף את כל משפחתי, הכריח אותם להיות ליד משגר טילים, זמן לא רב לאחר מכן המקום הופצץ והם נהרגו".

כבוד השופט מכה בפטיש ומרעים בקולו: "אשם"! מיד באים הסוהרים וגוררים את הישראלי. הישראלי מגיב בתדהמה: "הי, רגע, מה, למה?..." אבל זה לא עוזר לו.

מערכון קצת פחות משעשע הוא התנהלות בזמן מלחמה. כוח פונה בקשר: "מזהה שיגור טילים, מבקש אישור ירי". "קבל שלילי, יש שם בית-ספר". עוד כוח מבקש בבהלה: "משגרים פה המון טילים ללא הפסק, האם רשאי להשמיד את המטרה"? "שלילי, יש שם בית-חולים". כוח נוסף מבקש אישור, "שלילי, יש שם בית-קפה". מטוס מזהה מטרה ומבקש אישור להשמיד אותה. "המתן אני כבר בודק, שלילי, יש רועה צאן בסביבה". "אין לי מה לעשות, אני חוזר לבסיס" אומר הטייס, "שלילי, אין לך איפה לנחות, הבסיס הושמד", עונה לו מפקדו.

הרעיון שמסתתר כאן, אם לא היה מספיק ברור, הוא שהאיסור להשמיד מטרות שיש בקרבתן אזרחים הוא אולי חביב, מוסרי ומרגש, אך לא כל-כך מציאותי. התקיפה בנשק ההסברתי צריכה להתבצע כבר עתה, אין צורך להמתין למלחמה הבאה שתוצאותיה מבחינת נפגעים אזרחיים כבר ידועות.