חזונו הטרגי של דייוויד מאמט

הבנתו של דייוויד מאמט בדרמה חשפה לו סודות שאינם קשורים לתיאטרון.

במשך תקופת חיים של יצירה, ראה המחזאי, התסריטאי ובימאי הסרטים הנודע והמוערך כיצד יכול קהל לוותר על חלק מהחשיבה הרציונלית שלו למשך שעתיים, כדי ליהנות מאשליה. אך כשהוא החל לקרוא ולחשוב על פוליטיקה, הוא נחרד להיווכח כיצד יכולים אנשים להפוך להמון. תגלית זו הייתה גורם אחד שהניע אותו לעבור מן השמאל הפוליטי אל השמרנות - מעבר שעליו הוא מרחיב בספרו החדש The Secret Knowledge: On the Dismantling of American Culture ("הידע הסודי: על התפרקותה של התרבות האמריקנית").

תובנותיו של מאמט כמחזאי מאירות את פתרונה של חידה נוספת: מדוע ניסיונות ההסברה של ישראל היו עד עתה כה בלתי יעילים. מאמט מסביר כיצד פסיכולוגיה של ההמון מבטלת את משמעותן של העובדות שמציגה ישראל במאמציה להגן על עצמה בבית המשפט של דעת הקהל. "אהבת הקורבן היא ניסיון ליצירת חוויה דתית אצל הלא מאמינים", כותב מאמט. גופי חדשות מוכרים את הסכסוך במזרח התיכון כבידור, ו"יש משהו מהסאדו-מזוכיזם" באהבתו של השמאל לפלשתינים, שאותם מותנה הקהל לראות בתפקיד של אשה בסכנה (לדוגמה,"האונס של ג'נין").

מחירו של כרטיס כניסה לאקסטרווגנזה הוא האשמתה של מדינת ישראל, גינוייה ודחייתה בשאט נפש, יהיו העובדות ההיסטוריות, ההיגיון או הכרת השייכות התרבותית אשר יהיו. כחלק מנטישת המערב את ישראל, אומר מאמט, לא אכפת לציבור שתביעות הפלשתינים הן בלתי ניתנות לפתרון, מוגזמות, בלתי צודקות או מעוותות. להיות אכפתיים דורש ממנו לעשות משהו, ובכך לשים קץ לעמדתו המהנה כצופה. "ממש כמו שבקולנוע נתרעם על האיש היושב לידנו ומסביר מה מתרחש", כותב מאמט, "כך מידע ממשי על הסכסוך המזרח תיכוני נחשב להפרעה ולהסחת הדעת מהסרט. אדם קיבל את ההחלטה (קנה כרטיס), והוא מעוניין שיניחו לו ליהנות בשקט מן ההצגה".

לכן, זה לא משנה אם ישראל תוכיח עובדתית כי ג'נין לא "נאנסה" ב-2002, וכי ישראל הניחה לחייליה הצעירים להיהרג בסימטאותיה המפותלות של העיר, במקום "לשַטֵח" באמצעות ארטילריה או חיל האוויר את קיני הטרור. תובנותיו של מאמט, אומן הבידור והקשר עם הקהל, מאששות את דעתי, כי בשורה התחתונה, אין מדובר בעובדות, או אפילו בשאלה מי צודק, אלא במעורבות רגשית. מדובר בשאלה את מי אתם אוהבים ואת מי לא. מדובר בשאלה באיזה צד אתם.

"המערב הליברלי מעוניין כי אזרחי ישראל ילכו בנתיב היחיד שיוביל לסיומו של 'מעגל האלימות' המטריד, שעליו הם שומעים בתקשורת הליברלית. נתיב זה משמעותו שהישראלים ינטשו את בתיהם ואת ארצם, שיעזבו בעודם חיים אם אפשר, אבל בכל מקרה - שיעזבו.

"האם שאיפה זו היא אנטישמיות?", שואל מאמט שאלה רטורית, שעליה הוא עונה: "ועוד איך".

ליאון יוריס ופול ניומן מתים, והבוז כלפי ישראל הפך מצד השמאל למצב צבירה של חברוּת בעדר. אך מאמט כמובן אינו מוכן ליטול בכך חלק.

אחרי ששה עשורים, שבהן החשיב את עצמו ליברל, היכה במאמט חוסר ההתאמה בין דעותיו המוצהרות ובין התנהגותו. הוא חשב שמאל וחי ימין. זרז לטרנספורמציה שלו היה הרב שלו בלוס אנג'לס, מרדכי פינלי, "איש מרכז", שהכיר לו כתבים של כותבים שמרניים.

בהתחברו לשורשיו היהודיים, טוען מאמט כי "התנ"ך הוא ההכרה באינדיבידואליות של הפרט". מאמט הופך על פיה דוֹגמה מקובלת, בכריכתו דווקא מסורת עם אינדיבידואליזם ואילו "קידמה" עם קונפורמיזם עֶדרִי חסר מחשבה. כיצד? מאמט גורס כי מסורת החוכמה של המערב, המבוססת על התנ"ך, אינה תובעת את השלמות, אלא דווקא מקבלת את חוסר השלמות של בני האדם. אין פתרונות, אלא רק שקלול תמורות. זוהי ההשקפה הטרגית על החיים המכירה באילוצים הכרוכים בהם, אשר השמאל, בניסיונותיו הגאוותניים והעקרים ליצור גן עדן עלי אדמות - דוחה.

מאמט מבחין כי "התוצאה של מרבית החוקים המכוונים למגר את חוסר האושר ואת אי-שביעות הרצון היא אומללות". השלום והשפע האמריקנים, כותב מאמט, מקורם לא באלטרואיזם, לא בחמלה ולא באמפטיה, אלא ב"דבקות באותם כללים מעשיים ורציונליים שנקבעו בתנ"ך המסדירים יחסים בין בני אדם". וכללים ותקנות אלה מושתתים על הרעיונות של אחריותיות אינדיבידואלית ושל רצון חופשי.

"אנו האנשים שציפינו כל העת לבואם"

ב-1984 זכה מאמט בפרס פוליצר על מחזהו "גלנגרי גלן רוס", על סוכן נדל"ן המשתדל נואשות "לסגור עסקה" עם קונים זהירים. מאמט יודע כי להחניף ל"יעד", כלומר לפֶּתִי, הוא הצעד הראשון בכל משחק אֵמון. מאמט מסביר כיצד חנופה וחנופה עצמית מהווים מפתחות להבנת השאלה, כיצד הופכים אנשים להיות "פרוגרסיבים" וכיצד הם נשארים כאלה.

לדבריו, כמו בכל משחק אמון, הליברל "מוחמא מכך שהוא, במובדל משאר בני ארצו הנבערים, נבחר לקדם את המדיניות ואת הדוקטרינות של הליברליזם". בתמיכתו בהן, הופך הליברל לאחד מהאליטה, "לאחד מאלה שהוסמכו לבער אותן רעות חולות שהן עדיין מנת חלקה של האנושות רק מפני שהוא, באופן מצער, אִחֵר להופיע בזירה".

כאן מצטט מאמט את סיסמת מסע הבחירות של אובמה ב-2008: "אנו האנשים שציפינו כל העת לבואם". הליברל הוא "אלוף הטוב, שנבחר היות שמישהו (המועמד) סוף סוף הכיר במצויינותו". וכיצד ייתכן שאיש האמון, שגילה כזו דקוּת הבחנה, לא יהיה מכובד כמו שהוא בעל תובנה?

אלא שיש רק קושי אחד. מאמט מצביע על כך שהדוקטרינות, המדיניות והתוכניות שהוצגו בפני הליברל כדי לזכות בתמיכתו הן חסרות טעם והרסניות. מה עושים? שום דבר. חשיפת המובן מאליו משמעותה גירוש הנאורים, והעליונים מוסרית, מהעֵדר של מפריסי הפרסה. הכופר חורץ את דינו לשוטט לבד בסוואנה, שבה אורבים נמרים ואריות (שלא להזכיר להקות של בבונים גסי רוח). זוהי תחזית שמפחיד רק לחשוב עליה.

זוהי הסיבה שהשמאל מתעב כל הערכה בדבר תוצאות רעיונותיו ה"טובים". לדידו, תוכניות חברתיות חסינות מפני ביקורת, והחובה הראשונה והיחידה של כל משרד ממשלתי היא לגדול. את הספקנים, על-פי השמאל, יש להכפיש, להשתיק ולהציג כרשעים. סופו של תהליך זה, קובע מאמט, הוא דיקטטורה.

לעומת זאת, על-פי דרך המחשבה השמרנית, יש לשאול את השאלות הבאות: "מהי בעצם התוצאה הרצוייה של דרך הפעולה המוצעת? מהם סיכויי הצלחתה ובאיזה מחיר?", ולכך יש להוסיף: מה הייתה מידת ההצלחה של הרעיון הטוב עד כה? אבל ליברלים, כשדוחקים בהם, קרוב לוואי ייחסו כישלון של תוכנית ל"תת-מימון" או להיעדר זמן מספיק.

העמדות הליברליות נשארות בשלהן, כותב מאמט. וזה שלעולם אינו מדבר עם איש מחוץ לקבוצה שלו מאשים את השמרן שהוא-הוא שטוף מוח.

התוצאה של כל זה, מאמין מאמט, היא הרס התרבות שלנו. "ברגע שהממשלה תהפוך מקור הפרנסה היחיד, תיעלמנה ההזדמנויות האחרונות לתקן את הכשלים".

מאמט כותב כי אלה המצמצמים את היהדות להתמסרות ל"צדק חברתי" בלבד, מתעלמים מן המציאות, שבה עשיית צדק פירושה גרימת כאב לצד אחד לטובת הצד האחר; שבה אין ביכולתה של המדינה לטפל בשוויוניות בכל הדרישות לתמיכה ממנה, ועל כן עליה לבחור, כדי להצליח בקבלת תמיכה, מאמץ התובע דרך של חוסר אונים ושל תלות. בנוסף, המדינה מאירה פנים אל אותו צד שתביעתו מעצימה את מרחב שיפוטה ואת המנגנון הביורוקרטי שלה. בתהליך זה, אחרים יפסידו וייענשו. "פוליטיקה של זהות מצמצמת את העולם לקורבנות ולמדכאים", כותב מאמט בספרו..."לארגן את הכללים לטובתך עבור כסף מכונה שחיתות, אבל לארגן אותם מטעמים רגשיים מכונה ליברליזם".

משמיציו של מאמט מן השמאל מנסים לבזות את מעברו למחנה השמרני, ביחסם למחזאי מניעים הנחשבים בעיני מתנגדיו בזויים. ומהם? שהוא צבר הון, או שהוא מקדיש את עצמו למען רווחתה של ישראל. אלא שגם אם מניעים אלה אכן נכונים (ורק מאמט יכול לומר אם הם אכן כאלה ובאיזו מידה), אז מה? מדוע שלא יתמוך בהשקפה פוליטית המכבדת את שימורם והשקעתם מחדש של משאבים השייכים לך ושהושגו בכבוד? כך דווקא הפוסחים על שני הסעיפים (במקרה הטוב) ביחס לישראל, הם אלה שאמורים להצדיק את עצמם. לא מאמט.

"הידע הסודי" הוא הערכה מחדש מקיפה, פוליטית ואישית, של דמות ספרותית בכירה. סקירה כמו זו שערכנו כאן רק מגרדת את פני השטח של הספר. זוהי קריאת חובה לכל מי שמעוניין בנקודה שבה נפגשות דת, פוליטיקה ותרבות.