הוויכוח הסתיים - ואלו המנצחים

זה התחיל בזה שכבוד הנשיא אמר שהוא רוצה העלאה 'נקיה' של תקרת החוב הגדל ותופח של ארצות הברית. המילה 'נקיה' עושה באמת תחושה נקיה-נעימה כזו, אבל מה שזה אומר בפועל זה שהנשיא לא רוצה לדון בקיצוצים כלשהם. כלומר שמתישהו בעתיד מישהו יתמודד עם צמצום החוב. במקביל הוא גם שחרר אמירות לא נקיות במיוחד כמו: 'אם הקונגרס לא יאשר את העלאת תקרת החוב עד ה-2 לאוגוסט אני לא יכול להבטיח שהצ'ק של סבתא יגיע בדואר.' כלומר איום מפחיד כלפי אוכלוסיות הגמלאים האמריקנית.

עם התקרב התאריך, כלומר ה-2 באוגוסט, בו היה חשש שללא הגדלת תקרת החוב לא תוכל ארה"ב לעמוד בתשלום חובותיה, החלו דיונים קדחתניים בין הרפובליקנים לדמוקרטים. סנטור הארי ריד, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט וג'ון בונר, נציג רפובליקני מאוהיו ודובר בית הנבחרים, ניהלו בינהם משא-ומתן והגיעו להסכמה בעניין קיצוץ בתקציב שמקובלת על שני הצדדים. הנשיא אובמה זרק את הסכם הטיוטא הזה דרך החלון כי הוא לא כלל העלאת מיסים כלשהי.

הנשיא עדיין, גם בשלב הנוכחי, ממשיך להצהיר שהוא עומד על כך שהקטנת החוב חייבת להתלוות להעלאת מיסים. הרב הרפובליקני של בית הנבחרים, שבינהם נציגים שזה עתה נבחרו מטעם 'תנועת מסיבת התה', עומד על כך שהעלאת מיסים תדכא את תהליך יצירת מקומות העבודה, וזה כשהאבטלה בשיא שלא היה כמותו מאז השפל הכלכלי של שנות ה-30.

אחרי שאובמה זרק את הסכם הטיוטא בין הרפובליקנים לדמוקרטים, ואחרי עוד מספר משחקי כוח מעצבנים - למשל זה שהוא אמר לעיתונאים שהוא לא יודע אם הרפובליקנים מסוגלים בכלל להסכים למשהו, או זה שהוא דיווח להם שהוא הורה למשלחת הרפובליקנית להגיע לבית הלבן למחרת ב-09:00 בבקר בדיוק - החליטו הדמוקרטים והרפובליקנים לא להתייעץ איתו בכלל והמשיכו את הדיונים בינהם.

שני הצדדים הסכימו כאמור שאין צורך לתלות העלאת מיסים בהעלאת תקרת החוב. הדיונים נשארו על אילו מין קיצוצים יהיו. הרפובליקנים היו כאמור מאד נחושים בדעתם לגבי כך שיש צורך בקיצוצים. הסיבה לנחישות הרפובליקנית נעוצה בבחירות לקונגרס של ינואר 2010, שהביאו למהפך שלא היה כדוגמתו מאז 1948 מבחינת גודל ההפרש בין המפלגות. הרפובליקנים ניצחו ברב בולט, וזאת עקב השתלבות נציגי 'תנועת מסיבת התה' בשורותיהם.

הנתונים לגבי מספר התומכים בתנועה מבין כלל האמריקנים משתנים מסקר לסקר. בערך וויקיפדיה של 'מסיבת התה' מצאתי תוצאות סקרים שדיברו על 27%-28% המזוהים עם ערכי התנועה אבל גם סקר שהראה כי רק 13% מהאמריקנים מזדהים עימה. מספרים גבוהים יותר נתקבלו עבור האמריקנים החושבים שהתנועה היא 'חיובית בסך-הכל'. בכל אופן 50 מן הנציגים הרפובליקנים החדשים בקונגרס מזוהים עם מסיבת התה, פלוס לא מעט מנציגי התנועה הוותיקים.

ההסכם שהתקבל מדבר על 38.5 מיליארד (אלף מיליון) דולר קיצוץ מהתקציב ל-2011 אותו הציג אובמה, ולא קושר אליו העלאות מיסים כלשהן. ההסכם יוצא לפועל בשני שלבים, כשבשלב הראשון יקוצצו 2 מיליארד דולר ומאוחר יותר 36.5 הנותרים. ההסכם עבר בקושי כי הרפובליקנים נאלצו להתפשר על גודל הקיצוץ - הם כבר החליטו על קיצוץ של 61 מיליארד דולר עד סוף השנה - ואילו הדמוקרטים נאלצו להסכים לקיצוץ תוכניות סוציאליות שונות.

אחת התוצאות הנלוות לכל הדיון על התקציב הייתה הפניית זרקור לעבר האישים שהתבלטו. קודם כל מוביל המרד הרפובליקני ג'ון בונר, דובר בית הנבחרים, שבּהררכייַת השלטון האמריקני מגיע שלישי בתור, אחרי הנשיא וסגן הנשיא. בונר גדל במשפחה עם שמונה ילדים בבית של שני חדרים בסינסנטי, ומגיל שמונה עבד בבאר המשפחתי, כך שהסיפור שלו מהווה התגלמות של החלום האמריקני.

מבין המתמודדים הרפובליקנים לנשיאות התבלט ג'ון האנטסמן, מושל מדינת יוטה לשעבר (2005-2009), שהכריז על מועמדותו רק לפני כחודש, ב-21 ליוני. האנטסמן משך תשומת לב כשהוא הצהיר בשלב מוקדם יחסית של הדיון על התקציב שהוא בעד ההסכם שבונר מגבש. מיט רומני, המועמד הרפובליקני שנחשב למוביל, הודיע ברגע האחרון שהוא נגד. "בעוד אני מבין לליבם של חברי הקונגרס הרפובליקנים כשהם עומדים במצב הקשה-ללא-נשוא מול הנשיא שמסרב להנהיג, איני יכול לתמוך בהסכם המתגבש."

גם המועמדת מישל בקמן אינה תומכת בהסכם וכך גם מושל טקסס, ריק פרי, שמפלרטט עם הרעיון לרוץ לנשיאות. טים פולנטי, מושל מינסוטה לשעבר (2003-2011) ומי שהכריז על מועמדותו כבר במרץ השנה, שחרר הודעה שההסכם המתגבש 'אינו סיבה למסיבה'. פולנטי הוא מועמד מנוסה ואינטליגנטי אבל הסיכוי שלו להיבחר נמוך וזה, אם להסביר בצורה הפשוטה ביותר, בגלל שפת הגוף שלו.
האמריקנים בוחרים את הנשיא מתוך מה שהם קולטים משפת הגוף שלהם. זה התחיל עם העימות הטלוויזיוני הראשון בין ג'ון קנדי לריצ'ארד ניקסון. אלו ששמעו את העימות ברדיו היו משוכנעים שניקסון ניצח ואלו שצפו בו בטלוויזיה הבינו שקנדי משכנע יותר. אובמה, שהניסיון הביצועי שלו מסתכם בעבודה כמארגן שכונות (שזה רק קצת יותר ניסיון ממה שיש לי כיושבת-ראש ועד הבית), משדר בהצלחה שהוא יודע, מבין והכי הכי. לא עזר להילרי קלינטון וג'ון מקיין שהם הזכירו לציבור שאובמה חסר ניסיון, כי הציבור רוצה מישהו שנראה משכנע.

לכן גם הרפובליקנים צמאים כל כך ל'מנהיג', למישהו עם כריזמה. ריק פרי מטקסס, שאני מניחה שבסוף ישתכנע לרוץ, הוא אכן כריזמטי אבל גם לא במיוחד נחמד. בעלי לשעבר, שאני סומכת עליו בעניינים האלו, אומר שזה חוסר נחמדות מכוון כזה, של 'גבר לעניין'. אז יכול להיות, אני לא מתווכחת. רומני הוא פוליטיקאי ובן של פולטיקאי וגם משדר משהו כזה, לא נורא סוחף. פולנטי נראה כמו המורה המחליף שהכתה תכף תאכל אותו בלי מלח. פשוט אין לו סיכוי. בגלל זה האנטסמן כל כך מפתיע לטובה.

האנטסמן ממש צעד אחד קדימה מבין כל המתמודדים כשהוא הוכיח את עצמו 'המנהיג הפרגמטי'. המפלגה הרפובליקנית הייתה באמצע ריב גדול עם עצמה לגבי אישור התקציב והוא אמר שחייבים להסכים לפשרה. זה היה צעד יוצא דופן. ואם מסתכלים על מה שהוא משדר - נראה לי שהוא נכנס לקבוצה של יחידי הסגולה שמושכים גם גברים וגם נשים, כמו ג'ון קנדי וביל קלינטון. קבלו בבקשה את ג'ון האנטסמן, מושל יוטה לשעבר!