חשוב להדגיש כי קשה להתעלם מהבעיה הקיימת והאמיתית של רוב המחאות בשדרה. עם זאת קשה להתעלם מהסטטוס החברתי-פוליטי-כלכלי של רוב דיירי האוהלים ומארגני המחאות הראשוניות.
אתמול (03.08.2011) הלכתי בשדרות רוטשילד מול כל מחאות הדיור, מהפכות האהבה, הפלורליזם והאוהלים הריקים. רוח יצירתית שררה בשדרה: צבעים, שלטים, פסלים וכרזות. אך דומה היה כאילו מאותה קופסה יצאו. אותו יוצר, עורך, אמן או בית דפוס. כולם אמרו דבר אחד. למרות שיש צדק בדברים נדמה כי בין מאהל למשנהו ובין שלט לשכנו נשמע דו-שיח שופע שמזכיר את שלישיית הנשרים מספר הג'ונגל של דיסני:
א' : "יש בעיה"
ב' : "נכון, יש בעיה"
ג': "אז מה עושים עם הבעיה?"
א': "לא יודע, בוא נשב בשדרה"
ב': "רעיון טוב, בוא נשב בשדרה"
ג': "אז מה עכשיו?"
וחוזר חלילה.
ההרמוניה חגגה כשילדי הרחוב ניגנו, ההורים שיחקו עם עולליהם והחשיש המתיק את האווירה. דומה היה שלאיש אין יותר מה להגיד. השלטים אמרו והאנשים שתקו.לפתרון הבעיה הציעו השלטים מספר פתרונות פנטסטיים (או פנטזיונרים) וריאלים; חלקם דיברו על מהפכה. כן ממש ככה - מ ה פ כ ה. זה בדיוק מה שכולנו צריכים.
אחרי המהפכה לא נשתמש יותר בכסף, והמונח כלכלה יהיה נחלת העבר.הבוגרים יותר דיברו על זה שהפתרון האולטימטיבי הוא להפיל את השלטון. כי ברגע שזה יקרה גשמי ברכה יחלו לרדת על הארץ, השפע יחגוג וכולנו נוכל לקנות דירה במרכז ת"א תמורת פרוטות.פאר המחשבה האנושית בשדרה הציע להפיל את "משפחות השפע" ומשטרת המחשבות.
כל אלו (ואחרים) מדגישים את חוסר הפלורליזם, את שורשיה הפוליטיים (ולא חברתיים) של המחאה, את הניחוח האנרכיסטי של הגרעין המייסד שלה ובכך שהיא מוכוונת מטרה פוליטית מניצניה.
על כל הספקות האמורות לעיל ענו דיירי האוהלים עצמם בתגובותיהם לצעדת המחאה של הציונות הדתית. וכאן ברצוני לתת כמה סיטואציות להן הייתי עד.בדיוק כשסטיתי משד' רוטשילד לכיוון רחוב החשמונאים הבחנתי בהמון מניף דגלי ישראל. המחזה ישר נראה מוזר בנוף. דגלי ישראל היו כסתירה מוחלטת לאווירה היצירתית-מגמתית בשדרה.
הדבר הראשון שנשמע מפי "הצודקים והחברתיים" היה: "איך נתנו להם לבוא לפה?", "מה, הם באו להרוס?" והגרוע ביותר "נו בטח, הם כולם עם כיפות".לאחר כמה מטרים נאם אדם לקהל של תשעה במרכז מאהל וכשנדדו המבטים לכיוון המוזרים עם הדגלים התעקש להנחיל ש"ברור שהם באו לפה עם אג'נדה". אך האם האדון בחולצה האדומה והסטיקרים על החזה בא לכאן נטול אג'נדה?
השירים ששרו מניפי הדגלים היו כמעט זהים לסיסמאות המוחים מהאוהל פרט לסיסמה אחת: "לא להפלת הממשלה, כן לפתרון אמיתי". סלוגן זה בחיבור עם השיר "לא ימין לא שמאל כולם רוצים לחיות בזול" העלה את המתח והרג את הסולידאריות המופתית של אנשי המחאה מהאוהלים. אחת מדיירי האוהלים, עטורת ראסטות וסמלי השלום צעקה בשנאה יוקדת "יש שמאל והוא רוצה שתעופו
מפה".
כמובן ששוטרי מג"ב ושוטרים כחולים היו חייבים ללוות את "מפירי הסדר" צמוד-צמוד. ומתוך עניין פניתי לאחד המג"בניקים ושאלתי מדוע הכוח המשטרתי הגדול הופיע פתאום כשהופיעו המוחים מהסוג ה"אחר"? האם שומרים "עליהם" או "מהם"? הוא ענה שזה ברור לכולם שהם לא יתקבלו פה בברכה ויש פוטנציאל נפיץ. השוטר השני בדיוק נשאל על-ידי אחד מדיירי האוהל השכן "מה החארות האלה עושים פה?" וקיבל חיבוק כשענה "הייתי יורד על כל אחד מהם במכות".
במאהל אחר על דרך המחאה פינת שינקין ישבו שלושה צעירים עם עיניים אדמדמות נטולי חולצות מבוהלים מהכחול והלבן שהופיע ושבר את שגרת ה"אהבה והמוזיקה". אחד שאל מה פשר כל הדגלים "באמצע החיים"? חברו מבין העניין ענה לו "שבגלל הבני-זונות האלה אין לי כסף לאוניברסיטה".
יכול להיות שאין לבחור המסכן כסף לאוניברסיטה כי העיניים שלו אדומות לפחות פעם ביום או שאינו עובד?. כנראה, כי אני צעיר בן 23 מחזיק דירה במרכז ת"א ששילם את שכר הלימוד לאוניברסיטה לשנה הבאה בכוחות עצמו בלבד ועם הרבה עבודה קשה, ויש הרבה כאלה. כי מי שעובד קשה יכול. כי אי-אפשר לאסוף בקבוקים ולחסוך ללמבורגיני ובסוף להאשים את הטייקונים / הממשלה/ המתנחלים במצב. בטח לא כשהעיניים אדומות פעם ביומיים.
למה המחאה החברתית אוהבת את הממשלה כשהיא שולחת משטרה למי שלא חבר שלה?, האויב של אויבי הוא חברי. דיירי האוהלים מאוד אוהבים שוטרים כשהם מופיעים בגלל מישהו אחר. נורא נוח להשמיץ ולהקניט את מניפי הדגלים ושרי התקווה על היותם "מופרעים שלפניהם לא ראינו שוטרים פה". אולי אנחנו אוהבים מדינת משטרה כשהיא מכה את מי שלא חברתי או צודק כמונו.
"מהפכה של אהבה"? האין מדובר על אהבה לכולם? אולי אהבה חופשית יכולה להתקיים רק אם אתה בעל רסטות? כשבחורה צועקת "יש שמאל והוא לא רוצה אתכם פה" וחוזרת לאוהל "אהבה חופשית" היא אוהבת בצורה מאוד פראדוקסלית: מצד אחד בצורה חופשית מצד שני רק את ה"שמאל".
כשבחור מחלק סטיקרים של תנועה מסוימת ונותן הסברים אידיאולוגיים סובייקטיביים לסובבים אותו זה עושה אותו לבעל אג'נדה? כן. אז מה גורם לו להגיד ש"אלה באו לפה עם אג'נדה"?
צדק חברתי הוא מונח מתעתע. האם צדק הוא אוניברסאלי? אני ואת/ה רואים את אותו צדק? לא. זה קל מאוד לתת למחאה שלך פן של צדק. ליבם של הסובבים אותך יצאו אליך כמו אקט אינסטינקטיבי. אבל הוא הצדק כמו שאתה רואה אותו ולא בהכרח כמו שאני רואה אותו. לכן לקחת אג'נדה סובייקטיבית שלך ודומים לך ולקרוא לה בשם "צדק" היא הדרך הקלה להשגת המונים והפצת אידיאולוגיה שיכול להיות שמתאימה למעטים.
היום כשכ"כ הרבה קבוצות הקימו את המחאה שלהן בשדרת האוהלים (עגלות, מילואימניקים, עיירות פיתוח ועוד) אפשר להתבלבל ולחשוב שהצדק אכן אוניברסאלי. כרגע כולן אג'נדות שונות כביכול, אך כולן חותרות לאותה מטרה אוניברסאלית - להישמע ולהיראות. האשליה תתנפץ כשינסו להתאחד לחזית אחת ויגלו את הפערים האידיאולוגים התהומיים בין הקבוצות. אז שוב נגלה שצדק הוא סובייקטיבי וכל מחאה תחזור לחיתוליה.
היום הגיעה קבוצה שהאג'נדה הפוליטית שלה מצויה בקיצון האידיאולוגי המנוגד של מארגני המחאה הראשונית. עד עכשיו המחאות "המצטרפות" למיניהן היו נטולות כוח פוליטי ואמרו את שלהן בהשתלבות גמורה לאווירת השדרה, ולכן לא היוו סכנה להרמוניה המחאתית-יצירתית-פוליטית.
כשמגיע אדם או קבוצה אחרים ממך ומשתמשים במילים שלך להבעת האג'נדה שלהם אתה מבליט את האג'נדה (הפסולה) שלהם כדי להסתיר את שלך. ברגע שהופכים את האבן ומביטים מה חבוי מתחת למילה צדק מוצאים את האמת. הצעדה היום הפכה את אבן ה"צדק" של המחאה וחשפו תחתה את הסוד: בשדרת האוהלים הצדק החברתי מגיע רק לחברה צודקת. ומיהם בדיוק דיירי האוהלים שיקבעו מי צודק?
