לאחר שרשרת טעויות של המשטר הסורי בהתמודדות עם ההפגנות, כוחות צבא וטנקים צרים שוב על העיר חמאה. הפעם מתבצעת הפגזה על אזרחים ובניינים בהיקף הרחב ביותר מאז פרוץ המחאה במרס 2011.
למרות פעולות צבאיות אלה שגובות לעיתים עשרות הרוגים ביום אחד, המשטר נתפס על-ידי המפגינים כמי שמהסס ומתלבט, כלומר מגלה חולשה. גורמי האופוזיציה איתרו נקודת תורפה אצל המשטר לנוכח אי השתלטותו על המחאה ושואבים עידוד מהתגברות הביקורת הבינלאומית נגדו. מנגד, המשטר מגביר את הדיכוי בצורה הדרגתית, לעיתים בדרך של ניסוי ותעייה, ומשקיע מאמץ רב בחסימת אמצעי תקשורת. מאחר שהמפגינים שואבים תמיכה רבה מקבוצות אופוזיציה חיצוניות, ממדינות נוספות באזור (בפרט טורקיה) ומהעולם החופשי, המשטר פועל למניעת כיסוי תקשורתי של פעולות הדיכוי.
במאמץ לבודד את המפגינים, המשטר צר על ערים תוך שימוש בכוחות צבא ומחבל באמצעי תקשורת ותחבורה. כך למשל, טנקים רומסים ערמות של אופנועים וחיילים משביתים רכבים אזרחיים. במקביל, כוחות הביטחון מנתקים את רשת החשמל וחוסמים קווי טלפון, אינטרנט ועוד. אלא שהמשטר מתקשה לבצע פעולות אלה בו-זמנית בכמה ערים יחד והמפגינים מודעים לכך. מסיבה זו המפגינים מנסים לקיים הפגנות בתפוצה כלל סורית ובכך להתיש את המשטר.
העובדה שהמשטר נכנס לשלב פעולה מואץ בדיכוי ההפגנות דווקא בחודש רמדאן, חודש קדוש באיסלאם, מעידה על אובדן דרך. הרמדאן גדוש בתפילות ובהתכנסויות במסגדים. למודי ניסיון מההתגודדויות במסגדים בימי שישי ומהיציאה מהם להפגנות, כוחות הביטחון הסוריים מנסים למנוע מבעוד מועד מומנטום מחודש של הסלמת המחאה.
פעולות המנע וההתקפה שנוקט המשטר, בכלל זה הרג מפגינים מוסלמים במהלך הרמדאן, לא רק שגורמות להסלמה נוספת בהתקפה התקשורתית ובמחאה נגדו, אלא מחריפות את הקיטוב העדתי בסוריה (בין עלאווים ובין מוסלמים סונים). בנוסף, הרג מתמשך של אזרחים מוסלמים בסוריה במהלך חודש הצום גורר ביקורת נוקבת מצד מדינות וחוגים מוסלמים ברחבי העולם. מה שמאחד גורמים נוספים נגד משטר אסד ומהדק את הלחץ סביבו.
הקהילה הבינלאומית עומדת על שתי רגליה ועמלה למצוא נוסחאות על-מנת להחליש את משטר אסד. מבחינת המערב, לאסד אין יותר מקום בעתיד של סוריה. בשאר נמנע עד כה מטבח עצום ממדים, כפי שבוצע ב-1982 על-ידי אביו, ומדכא את ההפגנות בצורה מבוקרת יחסית. חרף זאת, לנוכח התהדקות המצור הצבאי על חמאה, הקהילה הבינלאומית, בדגש על ארה"ב ומדינות אירופה, נכנסה לפעילות קדחתנית. מעבר לגינוי משטר אסד וטענות להיעדר הלגיטימיות שלו, הובהר לאחרונה שהמערב מעדיף את סוריה ללא אסד. אפילו רוסיה החלה לשנות את עמדתה המסורתית כלפי סוריה ומותחת עתה ביקורת על המשטר בדמשק.
בנסותו לרצות חוגים מדיניים במערב,
בשאר אסד נוקט בצעדים חוקתיים מפעם לפעם. גישתו זו גוררת תגובה נזעמת מצד המפגינים וגורמת להסלמה נוספת. כך למשל, בשאר הכריז בשבוע שעבר על צו חדש שמאפשר הקמת מפלגות נוספות. אין לכך כל ערך כאשר תקנות אחרות מאפשרות להרוג מפגינים ומתנגדי משטר ללא אבחנה. במציאות שבה מרבית הכוחות הפוליטיים (המפלגות הפוטנציאליות) בסוריה מזוהים עם האופוזיציה ונאבקים במשטר, אין שום משמעות להצהרה על צו שמאפשר קיום מפלגות נוספות.
ההתנהלות של משטר אסד בנסותו לשים קץ להפגנות, הן באמצעים כוחניים והן באמצעות הכרזה על רפורמות, משיגה תוצאה הפוכה: התגברות מהומות הדמים. לכך תורמת גם הדרך שבה המשטר נוקט מאז מרץ 2011, כלומר הוא מהסס בצעדיו ונוקט לעיתים מהלכים מתוך ניסוי ותעייה ומעל הכול משדר אובדן דרך. כתוצאה מכך המוטיבציה של המפגינים להפיל אותו הולכת וגדלה.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
