מעולם לא חוותה מדינה מחאה חביבה, נעימה ומרגשת כמחאת האוהלים. כולם באים לחזק ולטפוח על השכם. הם מטפחים את המחאה הזאת שאין זה משנה כלל איך ולמה היא התחילה, אבל היא צומחת ופורחת באהבה הגדולה שמרעיפים עליה מכל הכיוונים. וכך גדלה ומתפרסת לה המחאה התרבותית הזאת שהיא מחאה של דור הבינתיים.
וגם אם אולי התחילה המחאה כרעיון מדליק לגור בחוץ ולחסוך דמי שכירות, הנה לאט-לאט מצאו המוחים מה הם רוצים: "צדק חברתי". המושג הזה העלה את רף ההתרגשות. פוליטיקאים ואנשי ציבור גילגלו את המושג היפה ונהנו מהצליל. הם רוצים "צדק חברתי"! כמה יפה ונאור. כמה לא מחייב. הם לא מבקשים לחם עבודה, הם לא מבקשים תרופות מוזלות, לא הטבת פנסיה ולא סיוע לקשישים חסרי ערך. הם מבקשים "צדק חברתי"! איזו מחאה מרגשת!
מה זה בכלל צדק חברתי? זה כמובן מושג מופשט ולא מוגדר. מלבד ועדת טרכטנברג, יצטרכו לצרף פילוסופים שישבו על המדוכה וינסו קודם להגדיר: מה זה בכלל צדק חברתי? אז קודם כל – מהו "צדק"? מי שלמד פילוסופיה, יודע שלהגדיר מושגים כאלה לוקח לפעמים שנים, אם בכלל. מהו "חברתי"? האם צדק חברתי הוא עניין לשלטון או להמון? איך אוכלים את זה, אם נשאר כסף אחרי כל הדיונים לשלם עבור הדבר הלא מוגדר הזה? ובעוד כמה שנים, כשיוגדר סוף-סוף המושג הלא ברור הזה, כשיתחלפו בוודאי בינתיים מספר חברים מהוועדה, כשכמה מן המוחים יגיעו לעמדה פוליטית, ייצא מוצא התשובה בקריאת "אאוריקה", אבל את אף אחד זה כבר לא יעניין. כי מי בכלל צריך צדק חברתי? ומי יזכור למה בדקו מה זה?
יש מחאות עצובות הפגנת מעמד הבינ(ת)יים הזה מסיחה את הדעת ממי שבאמת זקוק לתיקון ולשיפור חייו במדינה. ממי שבאמת זקוק לסיוע כלכלי, דיורי, רפואי ועוד ועוד. המחאה הפופוליסטית הזאת מושכת אליה את כולם. המחאה מעוררת התרגשות בקרב כל הפוליטיקאים שרואים זכות לעצמם להזדהות עם הצעירים הנחמדים האלה. שלא ברור מה הם באמת רוצים. עדיין לא הוגדרו הדרישות, לא הוגדרה הסיבה למסיבה. אבל מישהו בממשל בוודאי יעזור להם. אולי פרופ' טרכטנברג?
והנה כמה קבוצות שיודעות בדיוק מה חסר להן, קבוצות שיודעות מה יעזור להן לחיות בכבוד, מנסות לתפוס טרמפ על גל המחאה הזה ולמצוא את הישועה שלהן סוף-סוף. אבל מה לעשות? העולם שייך לצעירים ולבריאים. במיוחד אם הם מתל אביב. אז אתם שם בפריפריה, אל תנסו את זה בבית. זה לא יעזור!
מחאה הנכים - זוהי מחאה מאוד לא פוטוגנית. למי יש זמן להתעסק עם סובלים ואומללים, כשאפשר להתייחס למפגינים כל-כך חביבים. צעירים שעתידם בהחלט לפניהם. אז אותם כולם מחבקים ומעודדים ולהם מקשיבים.
מחאת הפנסיונרים – הם כבר מבוגרים. שיסתדרו להם. או שלא... מה הם כבר יכולים לתרום לפוליטיקה? אז למה שיבואו לחבק אותם ולהקשיב להם? כשיש צעירים, אינטליגנטים חביבים וחייכנים... ועוד הרשימה ארוכה ועוד העוולות צועקות. אבל מי בכלל רוצה להקשיב כשברקע המחאה הנחמדה והפוטוגנית מכל?
ימנים, לכו הביתה! אפילו ברוך מרזל הגיע למאהלים לחזק ולהזדהות עם - מה? אני בטוחה שגם הוא לא יודע מה זה צדק חברתי. אבל זה בסדר. אף אחד לא יודע. עדיין... ועוד ימנים הגיעו, התיישבו והפגינו. לא ברור למה. לא ברור למה הימנים מנסים להתקרב כל-כך לשמאל ולהידבר איתו. הם רק מחזקים אותם והם עוד יצטערו על כך כשיגלו שבסך-הכל עשו צחוק מעצמם. והכל רייטינג למפלגות שמאל. במקום זה, שבו בבתיכם וקראו להם לבוא לגור בכל רחבי הארץ, אם באמת יש להם קשיי דיור.
הישגי המחאה: - הישג ראשון וחשוב: חיסכון של חודש שכירות! חודש שלם של מגורים בחוץ, זה חוסך המון כסף. אני חושבת שהמוחים יוכלו להשתמש במה שחסכו בחודש זה, כדי לשלם בעתיד את מחירי הדירות שישכרו, הדירות שמחיריהן ינסקו עוד ועוד "בזכות" המחאה הלא ברורה הזאת.
- פרסום ואפשרות כניסה לפוליטיקה למי שהוביל/ה את המחאה. או סתם למי שיצעק הכי חזק. בקרוב התוצאות.
- קייטנת קיץ חינמית – השהייה באוהלים קרוב לשינקין, בתוך השמחה התקשורתית, הרי זוהי חוויה נפלאה בפני עצמה.
- ועדת רוטשילד בראשות פרופ' טרכטנברג: הוועדה תספק עבודה בשכר טוב כמובן לצוות מרשים של כלכלנים ויועצים, שרים ועוד. כל זה כרוך בהוצאות גדולות כידוע. כי הוועדה צועדת על קיבתה ומישהו צריך לשלם על כך. למרות שאני מניחה שבעיות פרנסה ודיור אין לאף אחד מהם. הם ישבו וידונו יעבירו שעות נעימות בחיפוש פתרון ל"צדק חברתי" ובבדיקת מה בעצם רוצים המוחים האלה, שמתקשים בעצמם להגדיר את בעיותיהם.
אז מוחים יקרים, לכו הביתה. תנוחו. תחשבו מה באמת אתם צריכים ואחר-כך תחזרו אלינו. בקיץ הבא.
