הלקח ההיסטורי-אסטרטגי הראשון ממתקפת הטרור על ארצות הברית הוא, שעדיין לא הגענו ל"קץ ההיסטוריה" כפי שהעריכו רבים בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, אחרי קריסתה של ברית המועצות וניצחונה של ארצות הברית, ללא קרב במלחמה הקרה. אז העריכו אסטרטגים והיסטוריונים, כי ההיסטוריה האנושית, שהמאפיין העיקרי שלה היה מלחמות בלתי פוסקות, הגיעה לסיומה הטוב ויותר לא תהיינה מלחמות בליבה של האנושות: במדינות המערב. הם שיערו שתהיינה מלחמות פריפריאליות בין "עמים לא מתורבתים עדיין" כמו במזרח התיכון או באפריקה. למלחמות אלה תהיינה השלכות כלכליות מסוימות, אך הן לא תפגענה ברווחה של תושבי ניו יורק, לונדון, פאריס ואוסלו.
הערכות אופטימיות אלה לא התחשבו בדבריו של אחד הפילוסופים הגדולים בהיסטוריה, הרקליטוס היווני מאפיסוס שאמר לפני 2,500 שנה ש"המלחמה היא אבי הכול, היא המולכת בכול, היא בוראת אלים, היא בוראת אנשים, היא משעבדת, היא משחררת" המציאות, לפי הרקליטוס, היא הרמוניה של ניגודים. המשפט המפורסם ביותר שלו הוא Panta Rhei (הכל זורם) והוא נגזר ממקומה של המלחמה בתפיסתו הקוסמולוגית. שכן המלחמה, לפי הרקליטוס, היא דיסהרמוניה, היא מבטאת התהוות וכליה בלתי פוסקות, תוך כדי שינוי בלתי פוסק.
מכאן ניתן להסיק שההתהוות והכליה הבלתי פוסקים בסביבה האנושית גורמים למלחמות. דוגמא: ההיתהוות של הציוניות ומדינת ישראל והיווצרות בעיית הפליטים הפלשתינים בשל כליית מגוריהם בפלסטין, יצרו סידרה של מלחמות במזרח התיכון שהאחרונה שבהם מתחוללת בעת כתיבת שורות אלה.
את ההפתעה שהופתעו האמריקנים מהתקפת הטרור עליהם ניתן להשוות לההפתעה שהופתעו האנגלים והצרפתים מהתקפתו של היטלר על פולין ב-1939 ומפלישת הצבא הגרמני לצרפת במאי 1940. בסוף שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים של המאה ה-20 היה מידע על כוונותיו של היטלר, וגם לאמריקנים היה מידע על הכוונה לבצע נגדם מתקפת טרור. אבל לקברניטים אז והיום לא היה מודיעין, דהיינו הם לא הבינו את המידע. הטעם לכך הוא שאחרי מלחמת העולם השניה השתלטו "תנועות השלום" על תרבות המערב וחוללו אמונה שאם איננו רוצים במלחמה אז לא תהיה מלחמה. אותם דברים אמורים באמריקה שאחרי ויטנאם ואותם דברים אמורים בישראל שאחרי הסכם אוסלו. על-פי צורת חשיבה זו, אם לא תהיה מלחמה ראוי להשקיע את האנרגיה האינטלקטואלית הלאומית בנושאים חשובים יותר כמו העלאת רמת חיים בעיקר של האינטלקטואלים הממוסדים באוניברסיטאות ובמוסדות המחקר.
פילוסוף המלחמה הסיני סון טסו כתב לפני 2,500 שנה: "חכמת המלחמה היא בעלת חשיבות חיונית למדינה. חיים ומוות בידה, והיא דרך לביטחון או לחורבן. הרי שהיא עניין לדיון אשר אין לזלזל בו בשום פנים".
תרבות "שלום עכשיו" באירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה, בארצות הברית בזמן מלחמת ויטנאם ובישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים, הפכה את החשיבה על השלום ל'פוליטקל קורט', ואת החשיבה על הווית הצבא והמלחמה לסימן היכר של "ימנים סהרורים" שמקומם לא יכירם באוניברסיטאות ובאמצעי התקשורת. מטעם זה, מערכות שהשקיעו אנרגיה אינטלקטואלית במלחמה כמו גרמניה נאצית, ארגוני החמאס והחיזבאללה והטרוריסטים שתקפו את הארצות הברית, הפתיעו מדינות חזקות ועשירות הרבה יותר מן התוקפנים.
על כך אמרו הרומאים: "רצונך בשלום היכון למלחמה".
האמריקאים שכחו את האמת הזאת, הניחו את הצבא והמלחמה לגנרלים כסילים, ואחד מהם משרת היום כשר החוץ של ארצות הברית. את המחיר משלמים אלפי ההרוגים.
