מי באמת אשם בכך שאין שלום

"הפלשתינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות", אמר אבא אבן באחד המשפטים החכמים ביותר של הדיפלומטיה הישראלית. כמה עשורים מאוחר יותר, האמירה הזו עומדת בעינה. אבל את מי אנחנו (או ליתר דיוק: התקשורת) מאשימים? - את עצמנו.

ראשי פרקים: ב-1947 הסכים היישוב היהודי לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה יהודית בלתי ניתנת להגנה ובלי ירושלים, ובתמורה קיבל את מלחמת העצמאות על 6,000 הרוגיה. ב-1967 הייתה ישראל מוכנה לסגת כמעט מכל השטחים, ובתמורה קיבלה את שלושת הלוואים של ועידת חרטום: לא הכרה, לא מו"מ, לא שלום. ב-1979 הסכימה ישראל לסגת מסיני ולהעניק לפלשתינים אוטונומיה, ובתמורה קיבלה את הטרור מלבנון. ב-1993 הכירה ישראל באש"ף והעניקה את הסכמי אוסלו, ובתמורה קיבלה מאות הרוגים. ב-2000 היה אהוד ברק מוכן לחלק את ירושלים, ובתמורה קיבל אינתיפאדה. ב-2011 הכירה ישראל בעיקרון שתי המדינות לשני העמים, ובתמורה קיבלה את הפנייה הפלשתינית לאו"ם.

המרצע יוצא מן השק כאשר בוחנים שתי אמירות מן השבוע האחרון. האחת: דבריו של שגריר הרשות הפלשתינית באו"ם, ולפיהם הרשות לא תסכים שיהודים יתגוררו במדינה העתידית. השנייה: סירובו של אבו מאזן להכיר בישראל כמדינת העם היהודי. זה אומר, שמדובר מצד הפלשתינים לא במאבק על הכרה מדינית או על שטחים, אלא על עצם קיומה של מדינת ישראל. משום שאם ישראל אינה זכאית לטעמם להיות מדינת העם היהודי - ודאי שאין לה שום זכות קיום. ומי שאינו מוכן לקבל יהודים כתושבי מדינתו, הולך במסלול שסללו הנאצים. לא מפתיע אם זוכרים, שבראש הרשות הפלשתינית עומד מכחיש שואה.

בניגוד לרושם שיוצרים בעקשנות אמצעי התקשורת בישראל, העולם הנאור מבין זאת. תראו אלו מאמצים עצומים עושים הקוורטט והאיחוד האירופי - שלא לדבר על ארה"ב - כדי למנוע את ההכרה במדינה פלשתינית. תראו כיצד אין זה ברור באופן אוטומטי, שמדינות אפריקניות (ניגריה וגבון) יצביעו בעד הפלשתינים. נכון, הפלשתינים יכולים להשיג רוב גדול, אך רובו של העולם המפותח והדמוקרטי לא יתמוך בהם ואפילו יתנגד.

למה? מכל מיני סיבות. ראשית, משום שהעולם השפוי מבין שהפלשתינים מבצעים פרובוקציה מסוכנת באזור סופר-רגיש. שנית, משום שלעולם השפוי יש אינטרס עליון בשמירת היציבות במזרח התיכון. שלישית, משום שהעולם השפוי מבין שאבו מאזן איננו יכול לספק את הסחורה בשל חולשתו הפנימית. ורביעית, מפני שגם העולם השפוי יודע קצת היסטוריה ומכיר את ראשי הפרקים שצוינו קודם לכן.

אבל אצלנו, מטילים את האשמה על בנימין נתניהו (או שלכל היותר מחלקים אותה בינו לבין אבו מאזן). מאשימים אותו שהוא ימני; אז מה? על המצע הזה הוא נבחר, ורוב העם הצביע בעד מפלגות הימין. את התקשורת השמאלנית ברובה זה לא מעניין, וכפי שאמר יצחק בן-אהרון אחרי המהפך של 1977: צריך להחליף את העם. מאשימים אותו שהוא לא ויתר מספיק, שהוא לא באמת רוצה להגיע להסכם; אבל הוא הקפיא את ההתנחלויות והכריז על נכונותו לסגת מרוב השטחים. מאשימים אותו שלא היה מוכן לדבר על גבולות המדינה הפלשתינית; אבל אם הכל ייאמר מראש, על מה ידברו במו"מ?

חוץ מזה, יש לנו ניסיון רע מאוד עם עמידה של הפלשתינים בהסכמים. אם לחזור לרגע להיסטוריה, העם הזה כמעט מוטט כל מדינה אליה נכנס - ראו את ירדן ולבנון - ואפילו "אֶחיו" הערבים לא ממש רוצים אותו בקרבם. ואילו אנחנו ראינו היטב מה שוות ההתחייבויות הפלשתיניות להילחם בטרור ולהפסיק את ההסתה. 18 שנים אחרי אוסלו, ההסתה רק התגברה, ואילו המלחמה בטרור נעשית בחצי-לב ורק כאשר זה נחוץ לרשות הפלשתינית מטעמים פנימיים. ואגב: שימו לב למינוחים בהם מגנה הרשות פיגועים - לא גינוי של רצח משום שהוא פסול, אלא משום שהוא מזיק לפלשתינים.

השורה התחתונה העצובה היא, שאין לנו עם מי לדבר. כמובן שחשוב כן לנסות ולהידבר, אבל כל עוד הפלשתינים מציגים את העמדה שמשמעותה שלילת קיומה של ישראל - אפשר לכל היותר להגיע איתם להסדרי ביניים נקודתיים. כל עוד נמשכת ההסתה, קשה להניח שיצמח דור מתון יותר - במיוחד אם ישראל תמשיך להעניק לקיצונים המוסלמיים הישגים כמו פינוי גוש קטיף או שחרור המוני של אסירים. את האמיתות הללו חייב להפנים גם מי שבאופן אוטומטי מצדיק את אויבינו ומאשים את מנהיגינו.