לשון של ניבול-פה

לאברי המין הגבריים והנשיים יש בשפה העברית שימוש גם מעבר לאקט המיני עצמו. שפת הרחוב השגורה בפי הישראלי המצוי התברכה בכינויים מיניים, שאין בינם לבין תשמיש המיטה ולא כלום.

כך, למשל, מטיחים כלפי מי שמלאה את שומעיו בהרצאה משעממת שהוא פשוט "מזיין את השכל" (או "את המוח"); למי שדעתו אינה מקובלת אומרים: "אל תבלבל את הביצים"; ומי שדבריו נדחים על הסף באי-הסכמה מוחצת זוכה לתגובה הארסית: "זין בעין".

כל מה שלא שווה דבר הוא אצלנו "שווה לתחת", ומה שלא שווה כל תשומת-לב - פשוט "מעניין את התחת". שקר, המחפה כהגנה על מחדל, אינו אלא "כיסוי תחת". מי שהוא עבד נרצע, המשמיע את קול-אדוניו, זוכה לכינוי "מלקק בתחת"; ואם המדובר בסיפור מצחיק ושלא יאומן, הריהו "סיפור מהתחת". מי שסתם נגעלים ממנו הוא, בעצם, "שמוק" (כינוי לאבר המין הגברי); צעירה סקסית, בעלת גוף חטוב, מכונה "כוסית", ומי שנחשב לבעל מוח ערמומי זוכה לתואר "בן זונה".

אוצר קללות

כמו בכל שפה אחרת, גם בשפה העברית אוצר הקללות העסיסיות מתרכז, בעיקר, סביב אברי המין הנשיים ומשתלח בהם ללא כל כוונה מינית. הקללות הנפוצות ביותר הן "כוס אמק" ו"כוס אוחתק". כשיש גם קונטרה זכרית של "אינעל אבוק".

את אוצר הקללות המיניות ירשו הצברים בארץ הן מהאוכלוסיה הערבית הגרה בתוכנו והן מתקופת המנדט הבריטי. בשני המקרים הכתיבו הערבים והאנגלים את הטון של שפת הרחוב, כשהם מתברכים בלשון בוטה במיוחד בהקשרים מיניים. כזהו, למשל, הביטוי "פאק", שמעבר למשמעותו המינית קיבל את הקונוטציה הברורה ל"כישלון מוחץ".

ואחרי ככלות הכל, אי-אפשר ללא הדרת נשים. לסיסמה החרדית כנגד שירתן של בנות המין הנקבי יש, מסתבר, גם שיוך מיני, המתבסס על האמרה: "קול באישה - ערווה".