המשוררים הכפריים: אלישע פורת

לשווא תחפשו בשירתו של אלישע פורת (יליד תרצ"ח, 1938, עין החורש) הגיגים פורחים והרהורי סרק. שיריו הם קונקרטיים, מחוברים למקום, למה שרואים, למה ששומעים, לאירוע, לאדמה. על יד כל שיר ניצב, כביכול, הטריגר שלו. לא מן המעוף האוורירי של החסידה נולדים ילדי שיריו, אנחנו מבינים, אלא מתוך התערותם הגופנית, זה בזה, של משורר ועולמו: "גם הבוקר קמתי מבועת", "ביום הזיכרון אני כורע", "באביב המאוחר הזה פורחים", "באור אחרון לפני שקיעה", "בבית החולים על שם מאיר".

הפרוזה שיצר אלישע פורת, בספרים לא מעטים, פועלת בשיריו בדומה לפעולתה של השפה הגרמנית, למשל, בכתביהם העבריים של גרשום (גרהרד) שלום ומרדכי (מרטין) בובר: השפה האחרת (שפת האם!) נספגת בתוך הטקסט ומחייה בו איזו איכות חדשה, מפעימה. כך שהשירים הם תולדת זחילתה של הפרוזה אליהם, וסיתותה בתוכם: "אֶתְמוֹל רָאִיתִי אֶת יוֹנָה הַנָּבִיא / עוֹלֶה מֵאֲחוֹרֵי מוּסַךְ הַמְּטֻנָּף / לְיַד הָאִיצְטַדְיוֹן, בַּבֹּץ שֶׁל יָפוֹ - - -" - מי שיוסיפו ה' הידיעה ל"מוסך", או יסירוה מ"המטונף" מסתכנים בנפשו של השיר. הה"א, בהינתנה ובהישמטה, נותנת כאן לשירה את נשמתה. החיתוך לשורות מקנה לה גוף, והשיר, אחרי שנולד, כמו שניחש יהונתן גפן, הולך לבד.

אלישע פורת, כשאר המשוררים הכפריים שלנו, אינו עסוק בהרהורים טשרניחובסקיים אודות היותו של האדם תבנית נוף מולדתו. הנוף והמולדת והתבנית הם טבעו הראשון והאחרון. ככל שהוא יותר מקומי, פרובינציאלי, מחובר, כך הוא יותר אוניברסלי, משוחרר ומגביה עוף. יבואו ויעידו תרגומי שיריו, לאנגלית ולשפות אחרות, הפזורים לעשרות ולמאות ברחבי עיתונות-הרשת והבלוגוספירה, עד כמה קשובים המשוטטים שם לקולו של המשורר הכפרי מעמק חפר.

חביבה על אלישע פורת נטייתו לזכור, להזכיר, להיות נזכר, להתענג על ההיזכרות, לקונן על השכחה - בכל דרכיו תמצאנה, כמו, למשל, בשורות הראשונות, המסמנות כיוון, של כמה וכמה שירים: "קַח זִכְרוֹן יַלְדוּת שֶׁלְּךָ, מַכְאִיב", "פִּלְחוּחֵי הַזִּכָּרוֹן, הַבְלָחוֹתָיו. מְכַלִּים", "כֵּן, הוּא זָכַר גַּם יוֹם שֶׁל הֶאָרָה", "בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן אֲנִי נִכְנָע". גם כשאין הזיכרון מודע לעצמו בעת כתיבתו, הוא נותר, בכל זאת, כעֵד, כמו בפתח השיר הראשון ב"חושניה, המסגד" (1975) האחוז בהלם מלחמת יום הכיפורים: "צְרִיחוֹת הַקָּאָקִים עַכְשָׁו / בַּחֹרֶף דּוֹאוֹת שְׁחוֹרוֹת / כְּמוֹ רוּחוֹת הַנְּעָרִים / שֶׁגַּם פְּנֵיהֶם עוֹלִים / בַּצַּמָרוֹת - - -". ולעתים, בהיות הזיכרון נוצק בתוך תבנית מפרכסת, משחזרת השראתו, ברוח קוראיו, את עצם המעשה: "אַתְּ זוֹכֶרֶת, בְּג'וּעָרָה, בְּסִיּוּם / קוּרְס הַמַּ"כִּים שֶׁלִּי, בְּדֶצֶמְבֶּר / - - - אַתְּ זוֹכֶרֶת / אֵיךְ בְּכָל זֹאת הָיִינוּ / מְאֻשָּׁרִים, בַּהַשְׁכָּמָה, עִם אוֹר / רִאשׁוֹן, כְּשֶכָּשַׁלְנוּ חֲבוּקִים עַל / מַדְרֵגָה שְׁבוּרָה, לִפְנֵי דַּלְתֵּךְ, / וְעָמַדְנוּ מוּצָפִים פִּתְאֹם בַּנִּיחוֹחַ / הַסָּמִיךְ שֶׁל זִרְמַת הַחֲרוּבִים?"


רבים משיריו של אלישע פורת מצטיינים באיזו אי-מושלמות, בחספוס דווקאי, כמעט חורק, מתגרה, ביופי כאילו-פגום, שממנו, בעצם, נצבר כוחם. ולעתים, בנוח הרוח, החספוס מתרכך קמעא, נכון להכיל הרמוניה זכה, למרות ואף על-פי ובכל זאת:

שירי נעטפים באפלה

כְּמוֹ פּוֹעֵל תַּאִילַנְדי אֲנִי מְדַוֵּשׁ

בְּאוֹפַנַּי בִּשְׁבִילֵי הַכְּפָר. כָּפוּף כְּמוֹתוֹ,

כֵּהֶה וּרְעוּל-פָּנִים. הַכְּלָבִים נוֹבְחִים עָלַי,

הַדְּבוֹרִים נִתְקָלוֹת בְּמִצְחִי, וְרֵיחָהּ שֶׁל

מוֹלֶדֶת רְחוֹקָה מַכֶּה לְפֶתַע בִּנְחִירַי.

וּכְמוֹ מִכְתָּבָיו, הָעוֹטְפִים בְּכִסּוּפִים אֶת

הַמְחָאוֹת זֵעָתוֹ, גַּם שִׁירַי נֶעֱטָפִים

בַּאֲפֵלָה הַמְּכַסָּה אֶת אֶרֶץ גַּעְגוּעַי.


כשהקיבוץ היה קיבוץ, פועל תאילנדי היה - אם בכלל היה - סימפטום למשבר רעיוני, אך בימינו, בהווה הכפרי, המופרט, הפועל הזר אינו משמש כאמצעי לביקורת לאומית או חברתית. לא כמושא לאחוות פרולטרים הוא מדווש את דרכו, אלא כנקודת משען ארכימדית למנוף הגעגועים של האיש הצופה בו, שמכוחה תזוח הארץ ממקומה. הנה כי כן, הצטמקותו של הקיבוץ, מנמר אידיאולוגי סומר לחתול בית שורט, לא הותירה צלקות בשירתו של אלישע פורת ואולי אף סייעה לה. ההווי הקיבוצי, על שמחותיו ומתחיו, מצא הד בפרוזה שכתב, אך מעולם לא היווה גורם משמעותי בשירתו. זו יונקת מן הפלורה ומן הפאונה של המשק ולא מן הקונסטרוקציה החברתית שמשתרגת עליו.

מי שיש לו מה לומר ואינו יודע איך לומר, לרוב לא יכתוב שירים; לא מעטים הם מי שיודעים איך לומר, ולמרות שאין להם כל כך מה לומר בכל זאת כותבים וכותבים; מעטים ונדירים הם אלה שיש להם מה לומר ויודעים, כל כך יודעים, איך לומר. אלישע פורת הוא אחד מהם. כפוף, רעול, כהה, שפוף על אופניו, הוא מדווש בשבילי הכפר, אך שירתו כבר משייטת באוטוסטרדות הרחבות של הספרות העברית ומצלצלת, צלולה ובהירה, בחלונותיה הגבוהים.