לפני די הרבה זמן הצעתי, שכל אברך חרדי שייעצר בזמן הפגנה בלתי חוקית, יאבד את זכותו לתמיכה מהמדינה. התמיכות הללו ניתנות לפי רשימות שמיות, ומבוססות על הצהרה לפיה המקבל עוסק רק בלימוד תורה. מי שיוצא להפגין בעיצומו של יום, מלמד בכך שהצהרתו כוזבת - וממילא נשמטת הקרקע מתחת למתן התמיכה.

המאבק באלימות ובקיצוניות של חלק מהחרדים יכול וצריך להיעשות דרך התמיכות. ואם מדובר בקבוצות מאורגנות - צריך לשלול את התמיכה מהישיבות מהן יוצאים המתפרעים, המדירים וכל מי שפוגעים בערכי היסוד של מדינה דמוקרטית. ואם מדובר בשכונות שלמות - צריך למנוע מהן את השירותים העירוניים והממלכתיים. לחלק מהפורעים הללו יש מאפיינים של ארגוני פשיעה, וכך בדיוק צריך לטפל בהם. זה יהיה הרבה יותר אפקטיבי מאשר דיבורים ריקים והתנגשויות אלימות.

עוזי לנדאו החליט שהשם "משרד התשתיות הלאומיות" לא משקף נכונה את פעילות משרדו ושינה אותו ל"משרד האנרגיה והמים". גם ישראל כץ חושב שהציבור לא יודע מה עושה "משרד התחבורה והבטיחות בדרכים" ולכן הוא מבקש לשנות את שמו ל"משרד התחבורה והתשתיות". זה לא שמשהו משתנה בפעילות המשרדים הללו; השרים פשוט רוצים שם יותר סקסי. ומי ישלם? הרי הדבר כרוך בהחלפת כל הניירת, המעטפות וכרטיסי הביקור; בהחלפת כל השילוט בשלוחות המשרדים; ובסריקה קפדנית של כל החוקים והתקנות כדי להכניס בהם את השינוי, כי אחרת אין לו משמעות חוקית.

שאלתי השבוע את דוברי שני המשרדים כמה התענוג יעלה. דוברת משרד האנרגיה והמים השיבה: "החלפת השם אינה כרוכה בעלות כספית. מרבית הניירות הם במחשב, כרטיסי ביקור - יוחלפו בהדרגה כשייגמר ולא בבת אחת, וכיו"ב". דובר משרד התחבורה השיב: "אין שום עלויות. טרם הוחלט על שינוי שם המשרד ובמידה שיוחלט זה יחול מעתה ואילך על מסמכים חדשים ולא על קיימים". אותי התשובות הללו לא שכנעו, ואיך לומר בעדינות - הן לא נראות לי הכי מדויקות בעולם. עניין של היגיון פשוט, מה עוד ששני הדוברים התעלמו מהוצאות השילוט וההתאמה הסטטוטורית.

אין זו הפעם הראשונה בה כולנו נשלם על גחמות כאלו של שרים (ואני לא מדבר על הרכבה ופירוק חוזרים ונשנים של משרדים כחלק ממחיר פוליטי). שאול מופז החליט ש"משרד התחבורה" לא מתאים לגנרל ושינה את שמו ל"משרד התחבורה והבטיחות בדרכים". גדעון עזרא, עוד ביטחוניסט, שינה את "המשרד לאיכות הסביבה" ל"המשרד להגנת הסביבה". אריאל שרון הוא שהפך את "משרד התשתיות" ל"משרד התשתיות הלאומיות", ועכשיו כאמור לנדאו עושה שינוי נוסף. מעניין אם הם היו עושים זאת, אילו היו צריכים לכסות מכיסם את ההוצאות.

משרד הביטחון מקבל 60 מיליארד שקל בשנה, וזה אף פעם לא מספיק לו. בשבוע שעבר הוסכם שהוא יקבל עוד 779 מיליון שקל שלא ניצלו משרדים אחרים - שערוריה כפולה בפני עצמה, כי זה אומר שתקציבי אותם משרדים הוכנו ברשלנות או בוצעו ברשלנות; ולא ברור למה צריך להוציא את הכסף במקום לחסוך אותו. בכל מקרה, בשבוע הבא יוכרע האם המשרד ייאלץ לוותר על 5% מתקציבו, כפי שהמליצה ועדת טרכטנברג, וצחצוחי החרבות בינו לבין האוצר כבר נשמעים מדי יום.

אם מישהו תוהה לאן הולך הכסף הזה - שהרי מדובר בסודות מדינה - גילה השבוע כלכליסט דוגמה אחת וצינית במיוחד. חברת מקינזי, שמייעצת למשרד הביטחון כיצד להתייעל, קיבלה ממנו 100 מיליון שקל - פי חמישה מהסכום שננקב במכרז בו זכתה. יש כמובן כל מיני תירוצים והסברים, אבל השורה התחתונה ברורה: כאשר יש לך 60 מיליארד ואיש לא שואל איפה הכסף, הוצאה של עוד 100 מיליון לא מזיזה לך את קצה הציפורן.

לא משנה מה אלי ישי יעשה - תמיד התקשורת תוציא אותו רע. השבוע הוא אימץ המלצות של ועדה מקצועית להקלות בארנונה - ומיד ספג ביקורת: מדובר בהקלות במיוחד לחרדים, הרשויות יקרסו, האוצר לא יממן. נעזוב את הקשקושים הדמגוגיים הללו, שאינם עולים בקנה אחד עם העובדות, ונתמקד בסוגייה אחת: איפה הכסף של הרשויות?

התשובה לשאלה הזאת קלה מאוד. היא מצויה בין מאות עמודי דוח מבקר המדינה שפורסם רק בשבוע שעבר. הכסף נמצא בלשכות מפוארות של ראשי רשויות, בהעסקת עובדים יקרים ומיותרים, במימון ציבורי לארוחות פרטיות, בכיסוי דוחות תנועה מקופת הרשויות ועוד כהנה וכהנה בזבוזים על ימין ועל שמאל, בכל רשות ובכל תחום. אז לפני שהרשויות מזדעקות נגד שר הפנים, שיסתכלו בראי.

ברור שסל התרופות לעולם לא יכלול את כולן, ובכל זאת כדאי לבדוק האם אין למשרד הבריאות עוד קצת כסף שמתחבא בכל מיני מקומות. בלי יותר מדי מאמץ, מצאתי שני מקומות כאלו.

תקציב המשרד הראשי לשנת 2012 עומד על 476 מיליון שקל, מתוכם מופנים 203.8 מיליון שקל למשכורות של 1,153 עובדים - ממוצע של 15,000 שקל לחודש עלות השכר לכל עובד. ביחידות המסונפות לבתי החולים (בעיקר גופי הכשרה מקצועית) מועסקים 204 עובדים שעלות שכרם הכוללת בשנה הבאה תהיה 75.6 מיליון שקל - מה שאומר שכל אחד מהם עולה לנו 30,000 שקל בחודש. המסקנה: יש הרבה מאוד כסף שיוצא על לא מעט ביורוקרטיה במקום על תרופות וטיפולים רפואיים.

לפעמים התשובה לשאלה "איפה הכסף" במישור האישי שלנו מצויה בהוצאות הקטנות, שכמעט ואיננו שמים לב אליהן. לעיתים זה באשמתנו, ולעיתים פשוט יש הרגשה שמנצלים אותנו. שני הדברים קרו לי השבוע.

ישבתי עם רעייתי ב"בייקרי קפה בוטיק" ברחוב השל"ה בתל אביב והזמנו שתי עוגות שהיו מונחות במקרר ממש לידינו. היו לידן פתקים: 24 שקל. בפעם האחרונה שבדקתי, 24 + 24 זה 48. אבל דרשו מאיתנו 56 שקל. למה? כי אחת העוגות, אמר הקופאי, עולה 32 שקל (סכום מופרז לכל הדעות, אבל לא זה הסיפור). טענתי שזה לא מה שנאמר בפתקי המחיר. זה ממש לא שכנע אותו. אחרי שיצאנו אמרה רעייתי, בצדק, שהייתי צריך לתת לו 50 שקל וללכת.

למחרת רציתי לקנות בייגלה בדוכן של עלית בתחנת הרכבת תל אביב מרכז. בייגלה פשוט, כזה הנמכר בקיוסקים בשלושה-ארבעה שקלים. כאן דרשו 8 שקלים (וגם 10 שקלים לבקבוק "זירו"). וזה לא משהו מקרי. בתחנת הרכבת חיפה מרכז יש מכונות של חברת מַשְקַר: 8.50 שקלים לחבילת ביסלי קטנה, 9 שקלים לחבילת אפרופו, 8 שקלים לפסק זמן, 9 שקלים לבקבוק קולה. ככה זה כאשר קהל הצרכנים שבוי. כאן הפתרון הוא פשוט ויעיל: לא לקנות. ואז נראה אותם עושקים אותנו.

שלוש שנים נמשך שיפוצו של רחוב אבן גבירול, שעלה לנו התל אביבים עשרות מיליוני שקלים. השבוע, אחרי עשר דקות של גשם, כמעט אי-אפשר היה לחצות אותו. שפכו על הרחוב ים של כסף רק כדי שיהפוך לנהר.