לא ה"לבנים" אשמים, אלא ה"אדומים"

כצוער בקורס קצינים בבה"ד 1, אי-שם בשנות ה-70', נכחתי בדיון חברתי על "אפליה עדתית". "מומחה" הציג את הבעיה, והצוערים התווכחו בלהט. כאשר ניתנה לי רשות הדיבור, ביקשתי שכל צוער שאחד מהוריו נמנה עם עדות המזרח - שיצביע. מתוך כ-60 (ואולי יותר) צוערים - הורמו ידיים ספורות בלבד. קטעתי את הדממה המעיקה בשאלה: "האם לדעתכם צה"ל נגוע באפליה עדתית"?

שלמה מעוז, הכלכלן הראשי של בית ההשקעות אקסלנס, עורר סערה בדברים שנשא ממעמקי ליבו בכנס במכללת ספיר. הדירקטוריון והנהלת בנק לאומי מורכבים כמעט כולם מ"לבנים", כך גם בית המשפט העליון, הקיבוצים והמושבים הוותיקים ועוד ועוד. מעוז צודק בהצגת התמונה - עם עובדות אין מתווכחים. הוא טועה לחלוטין בפרשנות המשתמעת ממחאתו.

כבר למחרת פוטר מעוז מאקסלנס, ובהודעת החברה נאמר כי "מדובר בהתבטאות גסה ואומללה שאין הדעת סובלת". אקסלנס התיישרו עם "התקינות הפוליטית" - הכחשת המציאות בלחץ הנאותוּת. וכי מה לא נכון בתיאור המציאות של מעוז? האם דובר בנק לאומי מכחיש? האם דובר בית המשפט העליון יכול ערער על דבריו? ואני מתייחס רק לציון העובדה שכמעט כולם "לבנים".

ה"פרענק" היחיד הוא אלי אוחנה

בהיותי משוחרר מכבלי התקינות הפוליטית, אוכל להוסיף שלא רק בקורס הקצינים בצה"ל היה (ואולי יש גם כיום) רוב מוחץ לאשכנזים, אלא שגם כיום (למיטב ידיעתי) זוהי התמונה במרבית היחידות המיוחדות: לוחמי שלדג, סיירת מטכ"ל וטייסי חיל האוויר. האם יש אפליה בצה"ל? בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה היה גם רוב גדול של אשכנזים בנבחרת ישראל בכדורגל - האם שחקני הכדורגל בענף כה תחרותי נבחרו לפי מפתח עדתי? ראו את רשימת מאמני נבחרת ישראל בכדורגל לדורותיהם: ה"פרענק" היחיד הוא אלי אוחנה - האם מאמני הנבחרת מונו לפי מפתח עדתי? 819 אישים זכו עד היום בפרס-נובל, מתוכם 182 יהודים (22 אחוז מזוכי פרס-נובל), בין היהודים יש יהודי "מזרחי" אחד בלבד - צרפתי-אלג'יראי (ואולי עוד אחד נסתר). האם ועדת הפרס בשוודיה בכלל יודעת שיש יהודים אשכנזים ויהודים מזרחיים?

לתמונה שתיאר מעוז, ואנו הרחבנו, יש שתי סיבות. הראשונה - היסטורית: המשורר שאול טשרניחובסקי כתב: "האדם הוא תבנית נוף הולדתו". יהודי המזרח התגוררו במדינות ערב והאיסלאם. במרבית המקומות הם התבלטו מעל לשכניהם בתרבות, השכלה ועסקים. גם יהודי אירופה והמערב התבלטו מעל לסביבתם בהצטיינות תרבותית ועסקית. רצה הגורל ויהודי המזרח התחרו בערבים, ואילו היהודים בגרמניה ובהולנד התחרו בגרמנים ובהולנדים. היהודים ניצחו בשני המגרשים, אבל האם ניתן להשוות את האוניברסיטה בקזבלנקה (שהוקמה רק ב-1975) ובחלב (שנוסדה ב-1960) לאוניברסיטת ברלין, לקמברידג' ולברקלי? לא היום ובוודאי שלא לפני 70 שנה! האם ניתן להשוות את רמת הסביבה והשכנים בבגדד, בצנעא ובדמשק לשכניהם של היהודים באמסטרדם, בוורשה ובבודפסט? לא אז ולא היום. הפערים אדירים בכל קריטריון של תרבות, השכלה, טכנולוגיה, כלכלה, סביבה ואפילו כדורגל. המזרח הערבי מפגר היום ופיגר הרבה יותר בעבר. יהודי המזרח עלו לישראל בשנות ה-50' ורוב יהודי צפון אפריקה בשנות ה-60' - רובם נשאו עמם את פער נוף הולדתם - שבין 817 זוכי פרס-נובל ילידי המערב ה"לבן", לבין 2 זוכי פרס-נובל - ילידי האיסלאם ה"שחור". רק 2 ערבים זכו אי-פעם בפרס-נובל (אם נשמיט את זוכי פרס-נובל ל"שלום").

וכאן, אנו מגיעים לסיבה השנייה והעיקרית לבלימת כושר התחרות של עולי המזרח - המורשת הסוציאליסטית האדומה של מדינת ישראל.

החל מסוף שנות ה-20' של המאה הקודמת הלכה והשתלטה על הישוב היהודי בארץ ישראל התנועה הסוציאליסטית לגווניה שלמען הנוחיות נקרא לה בהמשך "תנועת העבודה". את האידיאל ייצגה המהפכה הרוסית שלאורה התחנכו. התרבות הפוליטית הרוסית של תחילת המאה עיצבה את האידיאולוגיה הקולקטיביסטית שלהם ואת השיטה של שליטת המפלגה בהמונים. הסוציאליסטים שלנו, בניגוד לבולשביקים שהחרימו את אמצעי הייצור בכוח הנשק והגרדום, נאלצו לגייס כסף כדי לממן את הגשמת הסוציאליזם המקומי. הנתיב האפשרי היחיד היה גיוס תרומות מיהודים קפיטליסטים באירופה ובאמריקה. התרומות גויסו בשם הצורך הלאומי בבניית הארץ, אך חלקן הגדול הוקצה לביצור שליטתה של תנועת העבודה בישוב היהודי. התלות בתורמים העשירים אילצה את הבולשביקים הציוניים לא לנפנף יותר מדי בדגל האדום ולשמור את האג'נדה האידיאולוגית למאבקים מקומיים בלבד.

יצחק טבנקין, ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון ואחרים ידעו כי התחליף להשתלטות בכוח על הישוב היהודי טמון ביצירת תלות מלאה של האזרחים במפלגה ובמוסדותיה. הם ידעו כי אין די באידיאולוגיה כדי לקשור המונים למפלגה. לכן הסתדרות העובדים לא הייתה רק איגוד עובדים, והמפלגה לא התעוררה רק לקראת הבחירות בהסתדרות הציונית. בעזרת ההון שגויס כתרומות לחיזוק הישוב היהודי הם מימנו הקמת ארגונים כלכליים בשליטת המפלגה - את קופת החולים שהייתה בבעלות ההסתדרות, ארגוני ספורט, לשכת עבודה שסיפקה משרות לחברי המפלגה בלבד, בתי ספר של "זרם העובדים" ועוד - כדי שהחברים יהיו תלויים לפרנסתם במפלגה. אפילו הסרטיפיקטים - רשיונות ההגירה הבריטים לארץ ישראל - נמסרו לסוכנות היהודית, וזו חילקה אותם לפי מפתח מפלגתי - קודם יעלו יהודים "משלנו" (חברי תנועות הנוער הסוציאליסטיות במזרח אירופה שעברו "הכשרה").

לא הכל היה מזימה מתוכננת מראש, אלא צירוף של אמונה באידיאולוגיה סוציאליסטית, של כושר ארגון, של גישה לתרומות ושל השאיפה הבסיסית של כל עסקן ופוליטיקאי לבסס את מעמדו ואת מעגלי התמיכה שלו.

מה הסיכוי ששבעת ילדיו של זגורי יגיעו לאוניברסיטה?

עם הכרזת המדינה ב-1948 לא היה צריך לבנות מוסדות מאפס - המפלגה וההסתדרות הפכו ל"מדינת ישראל". כוחן של המפלגה וההסתדרות רק גבר, כי מעתה ניתן להם גם הכוח לגבות מיסים בהיקף גדול; התלות בתרומות פחתה; מספר הג'ובים שאפשר היה לחלק לאנשי שלומנו צמח פלאים; קרקעות להתיישבות חולקו לפי מפתח מפלגתי; המדינה החליטה למי לאשר הלוואות, מי יקים מפעלי תעשיה, היכן יגורו עולים חדשים, מי יזכה בסובסידיות, מי יקבל רשיונות יבוא (שהיה אסור ומוגבל), מי יגדל מוצרי חקלאות, מי ישווק אותם, ואפילו מי יזכה למכשיר טלפון בביתו. תנועת העבודה על גווניה נצמדה לעטיני תקציב המדינה, והכסף זרם. שר האוצר הדומיננטי בתנועת העבודה, פנחס ספיר, אמר בכנס בחירות בשנות ה-60': "אני עשיתי אלפיים מיליונרים". אם המפלגה "עושה" מיליונרים, אז קשה לסרב לטלפון של מזכיר סניף תנועת העבודה בגדרה לקבל את פרידמן לג'וב במפעל.

אלה הם זרועות התמנון שבהן הייתה אחוזה המדינה כאשר עולי המזרח הגיעו אליה בשנות ה-50' וה-60'. מדינה עם כלכלה ריכוזית ומפגרת הנשלטת על-ידי ממסד אשכנזי (כי הם עלו לארץ עשרות שנים לפני כן). כיוון שהמדינה, ההסתדרות וההתיישבות הסוציאליסטית (קיבוצים ומושבים) שלטו בכלכלה ובמיוחד בקרקעות, בהתיישבות, בתעשיה ובחקלאות - צריך היה "קשרים" איתם כדי להסתדר כלכלית. כאשר הפרוטקציה מדברת, יש בדרך כלל יתרון לעולים אשכנזים על פני עולי המזרח, גם אם המזרחי מוכשר יותר, או מוכן לעבוד בשכר נמוך יותר.

כל החקיקה הכלכלית בעשורים הראשונים לקום המדינה (ואפילו כיום) כוונה להגדלת אחיזתם של הפוליטיקאים בכלכלה. וכבר אמר יהורם גאון בתפקידו כ"קזבלן" במחזמר הנודע: "האשכנזים המציאו את החוק".

ניקח לדוגמה את עולי מרוקו בראשית שנות ה-60'. משה זגורי, סוחר בשר, קצב בעל איטליז מקזבלנקה שפרנס בכבוד את משפחתו, עלה לישראל. התפישה הסוציאליסטית-ריכוזית גרסה אז והיום כי המדינה יודעת טוב ממך מה טוב עבורך ולכן עליה "לדאוג" לך ולתכנן את חייך. לפיכך החליטו הפקידים שעל זגורי להתגורר בשיכון בדימונה. אבל בדימונה אין חנויות בשר, שלהם יוכל להציע את כישוריו. אפילו לשכור חנות אי-אפשר, כי מעט החנויות הקיימות אינן בבעלות פרטית, אלא בבעלות עמידר והסוכנות - ולהם יש "תוכניות" אחרות. אין עם מי לדבר. אז היכן עובדים? כך מוצא עצמו זגורי כ"עובד ניקיון כללי" בקריה למחקר גרעיני - מוסד ממשלתי. מה הסיכוי ששבעת ילדיו יגיעו לאוניברסיטה? לא גדול.

בתחילת המאה ה-20' היגרו כ-2 מיליון יהודים ממזרח אירופה לארצות הברית - דלת העם היהודי. מאות אלפי משפחות יהודיות מרובות ילדים נחתו בניו-יורק בחוסר כל. באמריקה לא ציפו להם סוכנות יהודית, משרד קליטה, סל קליטה או פקידים שיחליטו עבורם. הם ירדו מהאוניה אל הרחוב. מי שידע לתפור בגדים - תפר, מי שהיה קצב הלך לחתוך בשר באטליז בשתי משמרות. אחרים מכרו ירקות מדוכן ברחוב. כולם עבדו קשה והסתפקו במועט. הדור השני רכש השכלה והדור השלישי הפך למיעוט האתני העשיר בארה"ב. באמריקה של אז היה קפיטליזם, חופש ובחישה אפסית של הממסד בחיי הפרט. זה ההבדל.

שלמה מעוז טועה. אף אחד לא מפלה על-רקע עדתי - לא בצה"ל, לא בהנהלת בנק לאומי ולא בנמל אשדוד שבו הג'ובים הטובים "שמורים" דווקא למרוקאים. מספרם הנמוך יחסית של ה"מזרחיים" בג'ובים "עיליים", אפילו בדור השלישי מאז עלייתם, אינו נובע מאפליה. אנו גוררים את ספיחי העבר ואת התוצאות של משק ריכוזי, ביורוקרטי, עמוס רגולציה, תלוי בשלטון ובמורשת הסוציאליסטית. רק חבל שלחצים אינטרסנטיים ופופוליסטיים בשנים האחרונות מדרדרים אותנו שוב אחורה.

הפערים כיום הולכים ונמוגים, ובקצב גדל והולך מיכולתם של הפוליטיקאים ושל שיטת המשטר לקלקל. הזמן יתקן, לפחות בסוגייה זו. הילדים שלי, ובמקרה גם של כמה מידידי, אינם יודעים אם הם אשכנזים, מרוקאים או עירקים. ואשתי מאז ומתמיד היא ילידת מאראקש, מרוקו.