משבר האירו מעלה כמובן תהיות באשר למקומה של כלכלת הרווחה באירופה בפרט ובעולם המערבי בכלל. יש הטוענים , וביניהם כמובן חוגים רפובליקנים ושמרניים בארצות הברית, כי הגישה הסוציאל-דמוקרטית האירופית היא שמונחת בבסיס משבר החובות. הטיעון הוא שגישה זו אילצה את הממשלות ללוות מעל יכולתן, ובעיקר על-רקע השינויים הדמוגרפיים באירופה של אוכלוסיה מזדקנת וכלכלה שצמיחתה מדשדשת. מסקנתם של הטוענים כך היא כי יש לשוב ולאמץ את האתוס הליברלי הקלאסי של "ממשלה קטנה", כלומר ממשלה שהוצאותיה הציבוריות צנועות.
פול קרוגמן, הכלכלן האמריקני עטור פרס-נובל, יוצא נגד טיעונים ליברליים אלה. במאמר שפרסם בניו-יורק טיימס בנובמבר 2011 תחת הכותרת "אגדות של כישלון" Legends of the Fail הוא מסיר מכלכלת הרווחה את האשם למשבר הנוכחי. על-אף שאין הוא חולק על כך שאירופה נדיבה יותר מאמריקה בהטבות סוציאליות, הוא שולל מתאם בין ההיקף של מדיניות הרווחה לבין עומק המשבר. כהוכחה לדבריו הוא מציין כי המשבר לא פקד דווקא את המדינות שבהן כלכלת הרווחה היא מקיפה, ומציג את שוודיה אשר על-אף שהיא נוקטת במדיניות רווחה נדיבה ביותר, לא רק שחמקה מן המשבר אלא אף המשיכה להציג ביצועים כלכליים טובים, והיא בין המדינות היחידות שהתוצר שלהן דווקא עלה בתקופת המשבר. לא זו אף זו: לפני פרוץ המשבר דווקא בגרמניה ובשוודיה, מדינות שחמקו מן המשבר, ה"הוצאות הסוציאליות" של הממשלות היו גבוהות יותר ביחס להכנסה הלאומית מאשר במדינות מוכות המשבר. את המשבר הנוכחי מייחס קרוגמן לכבילתן של 17 כלכלות שונות למטבע אחיד.
טיעוניו של קרוגמן עולים בקנה אחד עם עמדתו של כלכלן נודע אחר, ג'וזף שטיגליץ, שהיה סגן נשיא וכלכלן ראשי של הבנק העולמי. שטיגליץ הצביע כבר לפני שנים על כך שדווקא במדינות סקנדינביה הידועות במיסוי הגבוה מאוד שלהן, הכלכלה פורחת. כלכלנים אלה מסבירים כי מדיניות הרווחה המתאפשרת הודות לשיעור מס גבוה, יכולה להבטיח ביטחון כלכלי ושירותים הכרחיים, לא רק שירותי בריאות אלא גם מעונות יום בחינם, מה שמפחית את החששות מפני פגיעות כלכלית. בעידן הכלכלה הגלובלית, מסביר שטיגליץ, אין מנוס מניידות עובדים תכופות יותר מבעבר, מה שכמובן כרוך בנטילת סיכונים. הביטחון הסוציאלי שמבטיחה הממשלה מפחית את רמת הסיכונים ומאפשר לעובדים להיענות לדרישות הניידות, מה שתורם לצמיחה כלכלית.
נגדם ניצבת עמדה שונה לחלוטין, וכאן אתמקד בדוגמה של שוודיה וגרמניה שנותנים הכלכלנים הנזכרים לעיל. ג'והני מונקהאמר חיבר ספרי חברה וכלכלה וכיום הוא חבר פרלמנט שוודי מטעם המפלגה המתונה (Moderaterna), מפלגה ליברלית הדוגלת בשוק חופשי ובממשלה קטנה, שהיא כיום חלק חשוב בקואליציה. במאמרו "The Swedish Model” (Wall Street Journal 26.11.2011) הוא מפריך את מיתוס כלכלת הרווחה השוודית וטוען כי זהו מצג מוטעה שרבים וטובים נכשלים בו. האמת לפי מונקהאמר היא כי שוודיה אינה סוציאליסטית כלל. אדרבא, על-פי סקר שערך ה-World Values Survey - ארגון מחקר המורכב ממדעני חברה והבודק פרמטרים חברתיים במדינות שונות - שוודיה מתאפיינת בערכי
אינדיבידואליזם גבוהים במיוחד כמו גם בלכידות סוציאלית (מקום 21 מתוך 160 מדינות שנסקרו). היא אף אחת המדינות הבודדות אשר הרחיבו את היקף הליברליזם הכלכלי שלהן בעת המשבר הנוכחי. על-פי נתוני הסקר, זוכה שוודיה למיקום גבוה יותר מגרמניה ובלגיה ברמת השוק החופשי הקיים בה.
מונקהאמר מודה כי לדימוי הסוציאלי של שוודיה יש על מה להישען, שכן בעבר התקיימו בה מאפיינים סוציאליסטיים מובהקים, אולם לטענתו פרק הסוציאליזם השוודי כבר לא התקיים יותר בשנות ה-70' וה-80' של המאה העשרים.
"האירוניה היא שהתרופה תהיה יקרה אך לא תועיל"
אכן, עד המחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה שוודיה ארץ ענייה ותת-מפותחת, אך לאחר ששר האוצר שלה יוהאן אוגוסט גריפנסטדט, שהושפע מאלכסיס דה-טוקוויל וקלוד באסטיאה, שניהם הוגים ליברליים, הכניס בה רפורמות שעיקרן פתיחתה של הארץ לשוק חופשי הן כלפי פנים והן כלפי חוץ כמו גם לקליטת מהגרים, עלתה שוודיה על דרך הקפיטליזם וכבר בסוף אותה מאה הייתה צמיחתה הכלכלית גבוהה מאוד - מגמה שנמשכה עד סוף שנות ה-50' של המאה העשרים. במשך כל אותה תקופה היה שיעור המס השוודי נמוך מן הממוצע האירופי ואפילו מזה של ארה"ב.
אבל לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר גברה באירופה המגמה הקיינסיאנית, נכנעה לה גם שוודיה. לא מיד, כאמור, אבל שנות ה-70' כבר היו עדות להתערבות ממשלתית רדיקלית בכלכלה השוודית, כאשר הממשלה הגבילה את השווקים ברגולציות והרחיבה את הוצאותיה הציבוריות. רמת המיסוי הוכפלה בהתאם. וכך, אם בראשית שנות ה-70' יכלה שוודיה להתפאר בהיותה המדינה הרביעית בעולם ברמת התוצר לנפש, הרי שבראשית שנות ה-90', לאחר שני עשורי סוציאליזם, היא ירדה למקום ה-17. בשלב זה הממשלה השוודית ביצעה תפנית והחלה בתהליך דה-רגולציה, תוך שהיא מצמצמת את שיעורי המס וחותרת לאינפלציה נמוכה וליציבות המטבע. המדינה מכרה את אחזקותיה בחלק מהחברות המסחריות, קיצצה בפנסיות התקציביות ועודדה במקומן קרנות פנסיה פרטיות. צעדים אלה, טוען מונקהאמר, ולא השיטה הסוציאליסטית המיוחסת לה, הם ביסוד הצלחתה הכלכלית הנוכחית של שוודיה.
התייחסותו של קרוגמן לגרמניה כדוגמה למדינה יציבה למרות "הוצאותיה הסוציאליות" הרחבות, נשענת על בסיס עובדות רופף. נראה לי כי איתנותה של גרמניה בולטת רק על-רקע שברירותם של מדינות אירופה מוכות המשבר. בהסתמך על דוח הנציבות האירופית מ-2010 (Public Finances in EMU 2010), מצבה הפיננסי של גרמניה אינו מזהיר כלל. אומנם היא נקראת להושיע את יוון, אך היא עצמה מוכת חובות, ואין לאל ידה להושיע, אלא אם היא עצמה תלווה כספים. האם תוכל לעשות זאת? ומי יציל את המציל? והרי החוב שלה עומד כבר היום על 76 אחוז מן התוצר והוא עולה היום על 1.8 טריליון אירו (בדרך כלל כלכלנים רואים בחוב שהוא מעל 60 אחוז מהתוצר הבהוב של נורה אדומה פיסקלית). כבר ב-2009 הכריזה מועצת השרים האירופית בהמלצת הנציבות על סיווגה של גרמניה (כמו גם של עוד מדינות) כבעלת חוב מופרז, Excessive Deficit Procedure, המחייבה לנקוט הליכים סטטוטוריים מסוימים. חלק לא קטן מהחוב נובע מהתחייבויותיה של הממשלה להצלת הסקטור הפיננסי אשר חובותיו ב-2008 עמדו על 50 מיליארד אירו ומאז צמחו עוד, שלא לדבר על הוצאות תשלומי פנסיה גבוהים. בנוסף על כל אלה סבלה גרמניה מירידה של 14 אחוזים בהיקף היצוא שלה (על-פי נתונים של 2009)
התפתחויות היסטוריות, כמו גם כלכליות, הן תולדות של גורמים רבים שונים ומגוונים. הסוגייה הנדונה כאן אינה יוצאת מכלל זה. עמדותיהם של קרוגמן ושל מונקהאמר באשר לגורמי המשבר הן שונות ונסמכות כל אחת על הנחת בסיס אידיאולוגית כלכלית שונה, אך אף לא אחת מהנחותיהם היא אקסלוסיבית, כלומר אינה בהכרח פוסלת את האחרת.
לדעתי צודק קרוגמן בהטילו את האשמה על המטבע האחיד הכובל את ידי הממשלה, ועל כך כבר הרחבתי, אך צודק גם מונקהאמר הרואה בכלכלת הרווחה מקור למצבים משבריים דוגמת זה שלפנינו. מדיניות רווחה רחבה - בלתי מרוסנת, המתחייבת להטבות סוציאליות מופלגות, כגון אלה ביוון, אך לא רק שם, המכבידה על תקציב המדינה מבלי להתייחס להכנסותיה - מה עוד כאשר ידיה של המדינה אזוקות למטבע משותף, אחריתה משבר כלכלי הגורר גם משבר פוליטי.
מכל זה ברור כי לשם הצלתו של גוש האירו, תיאלץ אירופה ללוות סכומי עתק. וגם אם הפוליטיקאים הגרמנים יסכימו לכך, הם ייתקלו ודאי בדעת קהל זועמת, שכן מדוע ישעבדו הגרמנים את עתידם למען אחרים כאשר גם הם בצרות? וגם אם יוזרמו הכספים, ספק רב אם תיפתר הבעיה ללא שינויים מבניים דרסטיים הן באיחוד והן בתוך המדינות עצמן, ובמילותיו של אוליבר הארטוויץ' הכלכלן ובעל הטור האוסטרלי, "האירוניה היא שהתרופה תהיה יקרה אך לא תועיל".
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
