"גוגו", חברי לכיתה

תחילה לא הייתי בטוח, כשמסר דובר צה"ל את שמות השניים. שני חללים נוספים ב"מלחמת ההתשה" ברמת הגולן, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. אחד מהם בנימין כהן מרמת גן. היכנסו נא לשירות 144 באינטרנט, ותיווכחו כמה כהנים רשומים בו... ובכל זאת, משהו זע בתוכך, חשש מילא את הלב...

באותו יום, כשמסרו את השמות לפרסום, הייתי בחופשה משירות מילואים בסיני. צלצול טלפוני הבהיר לי, כי החשש אינו נחלתי שלי בלבד. מתוך שפופרת הטלפון בקע קולו של זאבי. זה זמן רב שלא נפגשנו, אף מיעטנו להחליף מילים. וכי מה הפלא? זאבי שירת אז כרב-סרן בצבא הקבע - כלומר, עסוק עד מעל לראש, כמעט ללא רגע אחד של פנאי. במלחמת ששת-הימים זכה לצל"ש הרמטכ"ל. והנה בכל זאת, התפנה לרגע. קולו מעבר לקו חיזק את החששות: "זהו בוודאי בני"...

לא צריך היה להוסיף הרבה. שנינו ידענו למי הכוונה - בני מן התיכון, "אהל שם", החבר לכיתה במשך ארבע שנים תמימות. כמה שנים חלפו מאז נפרדנו? - בדיוק כמספר השנים שעברו מאז עמדנו יחדיו בבחינות הבגרות. מאז נתפרדה החבילה ואיש לדרכו פנה. רק שניים לא נפרדו - חנה ובני. זמן לא רב לאחר גמר התיכון התבשרנו כי באו בברית הנישואין...

מודעות האבל בעיתונים, למחרת היום, הסירו כל ספק ואישרו את העובדה המרה: אכן, בני שלנו איננו. נפל חבר שלישי מבוגרי המחזור ה-20 בבית-הספר "אהל שם" ברמת גן. בני כהן ז"ל הצטרף אל צבי שלומיס ("צ'אמפו") ועוזי קליינמן (קינן) זכרם לברכה. הראשון - טייס בצה"ל - נספה בתאונת דרכים בעת מילוי תפקידו. השני - שריונאי במילואים - נפל כמו בני, בגולן, במלחמת יום הכיפורים.

חנה ובני - ניגודים נמשכים

אני זוכר את עצמי יום אחד - היה זה לקראת סיום השמינית - יושב בכיתה ומהרהר: "למרות כל הצרות שנפלו בחלקנו במוסד זה, יבוא יום וניזכר בערגה בשנים שעשינו בין כתליו, בחוויות הרבות שעברנו, בחברים לספסל הלימודים, וכמובן במורים"... מותו של בני החזיר לפתע את המחשבות אחורנית אל שנות התיכון. אכן, הייתה זו תקופה בלתי-נשכחת. דומה, כאילו אך אתמול תמה. ואף על-פי כן, הזמן את שלו עושה. השנים שחלפו מאז השכיחו פרטים הרבה.

בניסיון להיזכר, אני מסתייע באלבום התמונות מאותה תקופה. הרבה אבק העלה האלבום, חלק מהתמונות אף הצהיב... אני מתחיל מן הסוף. בעמוד האחרון - תמונת המחזור. המורים כמעט כולם נפטרו, מבין הבוגרים - שלושה נפלו בשורות צה"ל.

את בני כהן אני "פוגש" בפינה הימנית העליונה של כיתתנו. המבט הרציני, הפנים מעט זעופות, בלורית שיער סבוכה ומזדקרת. בתמונה לשמאלו - חנה. כמדומני, החל ה"רומן" ביניהם כשנה קודם לכן. הרבה דיברו ב"רומן" זה - מכמה טעמים.

בני וחנה היו זוג "בלתי צפוי" בהחלט ועם זאת הזוג ה"רציני" ביותר בכיתה. יצאו לו מוניטין לבני, בין חבריו, כטיפוס נוקשה ומחוספס ואפילו פרא-אדם. חנה, לעומתו, כולה רוחניות ותמימות, שקטה ומצטנעת. הוסף על כך שהיא באה מבית דתי, ואילו בני חניך תנועת נוער שמאלית, שהורגל בזלזול בערכי דת ומסורת - ותגבר התמיהה. ואומנם, כולנו היינו פליאה והשתוממות על זיווג זה. ההסבר היחיד שרווח בינינו היה: "שני ניגודים תמיד נמשכים לזה"...

איש של תושייה והתנדבות

כשאני מעלה עתה לנגד עיני את דמותו של בני, ומנסה אחרי שנים כה רבות לתהות על קנקנו, מתחוור לי, כי מתחת למעטה החספוס שאפיין אותו, שכנה נפש רגישה וחמה.

ללא ספק השתנה בני מאוד מאז החל "לצאת" עם חנה. בשנה-שנתיים הראשונות ללימודים היה הוא מן השובבים הבולטים בכיתה. עדיין לא בגר דיו והתאמץ למצוא חן בעיני חבריו, להיות פופולרי. בשיעור לא חשש מלהפריע, עד כי, דומני, צבר מספר שיא ב"הרשמות". בעת מבחנים לחש בעת צורך, העביר פתקים. באחת התמונות באלבומי, כנראה מן השביעית, נראה בני מסב ראשו אחורנית, מתלחש עם היושבת מאחורי גבו...

מצד שני, בעת טיולים ומסעות היה בני דוחף ומסייע ועל שכמו נשא כמה וכמה תרמילים תפוחים של בנות תשושות. קולו נשמע ברמה בשירה, במתן קריאות לעידוד ולהרמת המורל. בעת מנוחה הוא שמארגן את הארוחה, מדליק את האש לחימום קופסות השימורים. הוא היה בעל תושייה רבה, נכון תמיד להתנדב לכל משימה ולהושיט עזרה בעת הצורך.

עוד דף ועוד דף באלבום - והנה תמונה מאחד האימונים במסגרת הגדנ"ע. כמו כולם, אף בני במדי חאקי. אלא שהוא במכנסיים קצרים, מקופלים מעל לברך עד למקסימום, מגלים זוג כיסים גדושים ומלאים. לראש הנערה שלפניו הוא "מצמיח קרניים" באמצעות תנועת "וי" באצבעותיו...

אחד מ-22 חללי בנק הפועלים

הוא הצטיין כספורטאי ובלט תמיד בשיעורי ההתעמלות, בכושרו הגופני וביכולת הסבילות שלו. פעלתן היה. בהפסקות אהב לשחק, לרוץ, ובלבד שלא לעמוד במקום אחד. קראנו לו "גוגו", על שום המשחק האהוב עליו ביותר בחמישית - משחק גלעיני המישמש. בשם זה נודע ברבים עד סוף השמינית.

בשנה-שנתיים הראשונות לא עשה חיל בלימודיו. כנראה, משום שלא אהב לשבת יותר מדי על מקום אחד. באווירה התחרותית, שנכפתה על תלמידי "אהל שם" מלמעלה, הדבר היה לו במידה מסוימת לרועץ בקרב החברים, למרות שהיה חברותי מאוד ומקובל על הכל. התמונה השתנתה בשנתיים האחרונות ללימודים. בני הרצין מאוד והחל מקדיש יותר ויותר מזמנו ללימודים. עד מהרה נרשמו לו ציונים גבוהים. הכישרון, שעתה התווסף לו כוח רצון עז, נתן אותותיו. בני סיים את התיכון, כשהישגיו הם בין הטובים ביותר.

עוד רבות התמונות באלבום, אך בני אינו מופיע בהן. עתה נראית לי דמותו ברורה יותר, אני שומע את קולו הרם ואת צחוקו הבריא. אני רואה אותו רץ ומקפץ, פועל ומפעיל, מלא חיים ומרץ. גם בחלוף השנים, כל-כך הרבה שנים, קשה להאמין כי איננו עוד.

מדי שנה מופיע שמו במסגרת שחורה, במודעת בנק הפועלים, בו השתלב ובו היה צפון לו עתיד מזהיר, ככלכלן וכאיש כספים. אחד מ-22 חללי הבנק. בן 31 היה בני כהן, חברי לכיתה בתיכון, בנופלו, הפרא-אדם הכי טוב-לב שהכרתי. כבר 38 שנה חלפו - ואינני שוכח...