המוות זורם עם הדם המורעל באלכוהול

המוות זורם עם הדם המורעל באלכוהול אל מוחות ילדינו. מי שאינו מודה בכך - מפקיר אותם. מי שאינו מכריז על שוכרת נערים ונערות כאויב העם - מצטרף אל אויביו. מי שנכנע לתהליכי הכחשה כאילו ילדיו שלו נקיים ורק ילדי האחרים נגועים במכת מדינה שאינה יכולה לעלות על הדעת, נושא בעוון הטרגדיה.

שוכרת הנעורים היא איתנו כאן, פתוחה, גלויה, צוברת מאפייני תרבות של הרס עצמי אך מגיחה אל האקרנים רק כשאלימות שאיבדה את בלמיה הורגת בסתמיות תופתית אומלל שנקרה על כביש לאורכו משתוללת מכונית שכבר אין לה למעשה נהג, רק כשסכין ננעצת בליבו של מי שאינו דורש אלא קצת שקט אנושי מבלייני הסתם המפוצצים את לילות השכונה בצחקוקים ובקללות בדציבלים פרועים.

אז זועקים האקרנים "איפה המשטרה", והכותרות "איפה השופטים", ומומחים ומומחיות מלומדות לסדרים טובים ולמידות הגונות ולתקשורת בין אישית דואגת וחומלת, מציפים את הציבור בדיונים כבדי סבר והאלכוהול לא משגיח בהם, לא עוצר וזורם ומדיח את האלוהים מן הארץ.

השלמה עם מגפה לא ויראלית

התדהמה היא שקר. התדהמה היא השלמה עם מגפה שאין לה מחולל בקטריאלי, ולא ויראלי, ולא נגיפי או פטרייתי אלא כולה הזנחה של אחריות הורית, או מורית, או שלטונית, או זדון נורא של מי שמתפרנס מהדחת הנוער לשתייה כביטוי לחירותו המוקדמת, כמרד במוסכמות, כבילוי מודע על מדרונות המוות המרגשים עד כלות. התדהמה היא מין ממיני המנוסה אל המחוזות בהם טובלים כל האחראים למכה בנחלים וירטואליים של "ידי לא שפכו את הדם הזה".

שותים. שותים במסיבות סיום בית הספר היסודי. שותים במסיבות בית הספר התיכון. שותים לפני המסיבה. שותים בוילות של אחרי המסיבה. מכריזים על כך. מתכוננים לכך. ההורים אומרים "לא נורא, פעם אחת", ומשלמים בכרטיס האשראי האישי שלהם את המחיר, תחילה בשקלים ועם השקלים את המחיר האולטימטיבי שאינו צריך לשום אשראי. שותים בימי ההולדת. שותים בלילות של טיולי ארץ ישראל. שותים במקומות הבילוי והריקודים. שותים בדרך לשם. שותים שם. שותים בדרך משם. יום הלימודים שלמחרת הוא יום של "הנג-אובר", ואדי הלילה שנגמר עם שחר עומדים בחלל הכיתה בה אומרים המורים דברים ששום אוזן לא שומעת ואם היא שומעת שום מוח לא רושם.

שותים בפארקים. שותים על החוף. שותים בכבישים. שותים בצבא. שותים בעידודה של חברה שיודעת כי שותים אותה שתיית מתאבדים לדעת ואין לה את הכוח להיות נחושה ולהציל, ואין לה אומץ לקום ולחנך, ובאלפי אלפים של בתים מתוקנים אין מי שיתבע כי הילדים יבלו את הלילה בחדרי הילדים ולא בחוצות החצות המוכים.

היא עניית יצירתיות החברה הישראלית. היא לא מצליחה עוד לומר, "זה בפריפריה מה לעשות"?. היא חצופה דיה להודות כי ילדי העשיריות הרמות שותים כמו ילדי העשיריות המושפלות.

אסון השתייה הוא לאומי

פעם אמרה העלייה הרוסית. זה נגמר. פעם אמרה זאת מורשת בטלה מזרחית. זה עבר מן העולם. אמרה בצורת ערכית של חילונים. זה לא תופס. גם דתיים. טענה בצדקנות שפערים השכלתיים אשמים. היא יודעת. המשכילים שותים כמו הבורים. האסון הוא לאומי.

כמובן, מזהירים "לא להכליל. זה לא כולם. התקשורת מנפחת. הסטטיסטיקה זורעת בהלה. מי אחראי לטבלאות המציבות את ישראל מיד אחרי אלופת שוכרת הילדים במקום השני? לא אוהבי ישראל. הגוזמא היא אם החטאת הבכירה יותר מן החטאת עצמה. לא כצעקתה.

הכפייה לא תציל איש. הנוער מתנסה. תנו בו אמון. סמכו עליו. אל תפיחו בו רוחות מדכאות. זאת המאה העשרים ואחת. מאה נאורה. היא יודעת להגיע לאחרון החלקיקים ברחוק שבכוכבים, ומעסיקים אותה בייסורי מצפון על שהיא מאבדת את העתיד בידיה".
שטויות. ברור. מה יאמרו?

הכנסת מתפזרת. אבל המדינה לא תמה. חובה קדושה היא להכריז מלחמה על שוכרת ילדים. חובה קדושה היא להושיב את טובי המחנכים והפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים ואת מומחי תעשיות עתירות המדע ואת בכירי המשפטנים וראשי הציבור המוניציפאלי והארצי כדי ליצור תשתית חינוכית חוקית חדשה, ישימה ובת אכיפה, כדי להוציא את שוכרת הילדים מחוץ למעגלי הסובלנות של החוק, של החינוך בבתי ספר ובבתי האב, בתעשיית הבילוי ובתעשיית תקשורת ההמונים הכתובה והמשודרת.

מוכרחים לגבש מענה מושכל

איש אל יציע פתרונות ספונטניים. איש אל ימהר לקנות פרסום רגע בשכר הצעה רדיקאלית כזאת או אחרת. העתיד של ישראל מונח בכף. האיום רציני. הדיון בסיכול האיום, בהצלת הדור הבא, בפדיון הנוער מן השד האלכוהולי שלא יחזור לשום בקבוק, הוא חשוב מאין כמוהו. מוכרחים לגבש מענה מושכל, מגובה בכל מה שמועיל ליצירת אקלים בו שתיית ילדים תיתפס ככישלון חינוכי אישי של ההורה, של המורה, של ראשי האמנים וסוכני התרבות, של ראשי הערים ושל כל מי שמערכות השלטון מופקדות בידו. השינוי הכרחי.

השינוי הוא פיקוח נפש. השינוי הוא אפשרי. איזה ינשוף וירטואלי גדל ממדים צריך לרשום את כל הנשיפות של כל הילדים ולהאיר באור מהבהב "אסור"!, ברגע בו נשיפה רוויית אלכוהול של נער או נערה בישראל, לא חשוב באיזה יום מימי השבוע, לא חשוב באיזו שעה משעות היום או הלילה, תינשף לינשוף המדומיין הזה. אסור לחכות .זה דחוף.