איכשהו זה תפס אותי. אני לא מתכוון לכאבי הגב שלי שזה סיפור בפני עצמו. אני מתכוון לכך שהמשפט המפורסם "טוב להיות עשיר וחולה מאשר עני וחולה", הוא משפט כל כך נכון. ולא שקשה לגלות את זה. אפשר לגלות את זה בכל ביקור פשוט בבית חולים. זו יכולה להיות לידה, בדיקת היריון או מצבים הרבה יותר גרועים. מספיק לראות את הזקנים המסכנים ששוכבים במסדרון ומחכים שיכניסו אותם לחדרים, שיכסו אותם בשמיכה כי המזגן הורג אותם, מחכים שמישהו יעזור להם לקום קצת ולהזרים לעצמם את הדם.
אפילו לא צריך להסתכל על זקנים ולהבין מה מצבנו. כמה מאיתנו משתמשים היום ברפואה הפרטית? אלו אגב אותם הרופאים שנמצאים גם ברפואה הציבורית וגם ברפואה הפרטית, רק שזה כבר הפך לנורמה. אותו רופא, אותו חולה, אותה מחלה - רק היחס שונה. למה? כי שילמת. זה שבכל חודש יורדים לנו כמה מאות שקלים זה כבר לא נחשב. תשלם - תקבל. יש לנו מושלם ובכל זאת, אנחנו משלימים עם זה ומשלמים על זה. יש לנו ברירה?
ניסיתם פעם לקבוע תור חשוב והתברר לכם שניתן לקבוע לכם תור, אבל הוא באזור שנת 2020, וגם אז יהיו אתכם בקשר? אז פונים למרפאות פרטיות ולרופאים פרטיים, אך לא בטוח ששם טוב יותר. לצערנו, אין פיקוח מוסדר על בתי החולים הפרטיים, והאינטרס של בתי החולים הציבוריים והפרטיים, בכל מקרה, הוא לרעת החולה. בציבורי יש רצון לבצע כמה שפחות ניתוחים, ולפרטי יש אינטרס לבצע כמה שיותר כדי להרוויח. לאיזה בית חולים כדאי לחולה להגיע? תחליטו אתם.
אני עצמי, לצערי הרב, הגעתי לחדר הניתוח לא מזמן. כשל של רופאים אטומים שהלך והתגלגל, גרם לזה שעברתי בדיקות מיותרות, נטלתי כדורים לא קשורים ולבסוף לאחר ששילמתי, הגעתי למישהו שגם באמת בדק אותי. זה מה שהיה לו לומר לי: "לא ידעו מה יש לך אז ירו לכל הכיוונים, אבל לא שמו לב שירו גם בך בדרך". אני יכול לבדוק, לדרוש, לברר ולשלם כמה מאות שקלים עבור רופא פרטי, אבל מה עושה חולה שאין לו? זקן שאין לו מושג מה קורה סביבו ומה כתבו לו בדף? אני מכיר מקרה של חולה, שעבר ניתוח והתבקש על-ידי הסניטר שיעבור בעצמו למיטה אחרת כי לסניטר לא היה כוח להרים אותו. ומה אמור לעשות החולה הזה כשבנוסף הוא תחת השפעת חומרים?
על הביקור בחדר הניתוח אני צריך לכתוב טור בנפרד כדי לספר על הפארסה שמתרחשת שם.
חולה יקר, זה יקר להיות חולה כשחולים, עלינו להתמודד לא רק עם המחלה, אלא גם עם קשיים כלכליים ועומס על כתפי המשפחה, שנכנסת לסחרור שקשה לצאת ממנו.
מחקר ראשון מסוגו מגלה שחולים במחלות קשות מוציאים במהלך המחלה כ70%- מההכנסה החודשית הממוצעת על תחבורה ועל עלייה בצריכת החשמל והמים - וזה עוד לפני הירידה בהכנסה. כך מפרסם
ידיעות אחרונות לפני חודשיים.
העיתון מביא את סיפורה של אישה בת 38 שחלתה בסרטן, עברה ניתוח כריתה ואחריו נכנסה למסלול שכלל כימותרפיה והקרנות, שבמהלכן הרבתה להיעדר מעבודתה. מה שהיה חשוב לאותה חולה מסכנה הוא לצאת מהמחלה כשהיא עומדת על שתי רגליים. וכשסוף סוף הצליחה לצאת מהמחלה הארורה, עד כמה שניתן להחלץ ממנה, היא ובני משפחתה נאלצו להתמודד עם המחיר הכלכלי שגבתה מהם המחלה.
אדם חולה בסרטן, נדרש בתקופת הטיפולים הכימיים לא לעבוד, כך שההכנסות קטנות וההוצאות עולות. החשמל בבית זורם וזורם ואין מי שישלם. אם החולה הוא אישה (ועם כל הרצון הטוב להיות פמיניסט) הרי שהבית קורס מכל הכיוונים. זה מתחיל בדברים קטנים כמו ניקיון הבית ותחזוקתו וכלה בעובדה שהילדים נאלצים לאכול אוכל מוכן או ג'אנק פוד, שכידוע לא זול וודאי לא בריא. מה גם, שהדבר האחרון שהורה חולה רוצה לומר לבן הקטן שלו זה "אין לנו". והרצון הזה, לגרום לילד קצת אושר בכל הסרט הרע הזה יכול לעלות לא מעט. לעלות בכסף ולעלות בנזקים הרגשיים והחינוכיים שחווה הילד הזה.
דוגמה אחרת היא אדם, כבן 53, שלקה בכשל כלייתי ונזקק לדיאליזה שלוש פעמים בשבוע. לשם כך, עליו לנסוע מביתו לבית החולים. אשתו נאלצת לוותר על יום עבודה כדי ללוותו, או שיש צורך בתשלום עבור הליווי ונוספים על כך גם הוצאות הנסיעה שלא זולות. חולה כזה זקוק לאוכל ייחודי וצריכה מוגברת של חשמל ומים והחולה המסכן הזה עוד נקנס על-ידי העירייה כי עבר את מכסת המים המותרת.
