מייסדי תנועת
שלום עכשיו היו
יולי תמיר,
צלי רשף, אבשלום וילן ו
ערן שנדר. מאז הקמתה של התנועה, הציבו מייסדיה למטרה, לשכנע את דעת הקהל ואת ממשלות ישראל בצורך להשגת שלום עם העם הפלשתיני ועם מדינות ערב השכנות, תוך שמירה על עיקרון של שטחים תמורת שלום - תמורה שאינה תלויה בדבר.
לאחרונה היינו עדים לסערה הציבורית שהשתוללה ברחובות השמאל הצר, עקב
פיטוריו של אדר כהן, המפקח על הוראת האזרחות במשרד החינוך, פרי בטנה של יולי תמיר ששימשה אז כשרת החינוך. חשוב לציין שאדר כהן בא במקומה של המפקחת על הוראת האזרחות, אסתי ברנד, שפוטרה בעקיפין על-ידי השרה (בעזרת ענת זוהר - מינוי של תמיר גם כן) מהטעם המוגדר כפשע - מקום מגוריה של המפקחת היה קדומים (לפי דרור אידר, ישראל היום, 26.7.12).
את חצי האי סיני החזרנו למצרים, ובתמורה קיבלנו פיסת נייר שכתוב עליה שלום; ואת חצי האי סיני מלא צרעות, צמאות לדם יהודי המאיים על ביטחוננו ושלום אזרחינו. מפתחת רפיח וסובב עזה התנתקנו, ובתמורה קיבלנו את החמאס הדוגל באותה אידיאולוגיה של האחים המוסלמים במצרים - השמדת היהודים וחיסול הציונות. ועד אז הם מקנחים יום-יום בפצצות מרגמה וקסאמים לעבר יישובינו.
חזון פרס למזרח תיכון יתגשם - ללא יהודים הבטחתם לנו מזרח תיכון חדש. אכן, חזונו של הנשיא פרס עומד להתגשם על-ידי לא אחר מאשר
אחמדינג'אד. מזרח תיכון חדש חדש, נקי מיהודים.
על השפל המוסרי אליו הגיעו אנשי השמאל ניתן ללמוד מכתובות הנאצה דוגמת "לא כיפה ולא ברזל, צה"ל לך לעזאזל", "לא נמית ולא נמות בשורות הציונות", "צט"ל - צבא טרור לישראל" ועוד כהנה וכהנה. השפל המוסרי הגיע לשיאו במכתב הסופרים ומכתב הפרופסורים בהם הם פונים לטייסי חיל האוויר לסרב פקודה, לסרב לבצע תקיפה באירן. מה קריאה זו שונה מקריאת הרבנים לסרב פקודה ביום בו חיילי צה"ל יקבלו פקודה לבצע פינוי של יהודים.
המונח סובלנות במילון השמאל מתקיים רק אם זה מתיישב עם דעתם ב-100%. נאורות, לשיטתם, קריאות לקיום משטר דמוקרטי - רק בישראל; במדינות ערב - חס מלהזכיר.
נדמה היה כי מטרתכם אכן הייתה צורך לשכנע את ממשלת ישראל בדרכים דמוקרטיות. אולם גסיסתכם הממושכת לא תצלח גם אם תכסו את ערוותכם המכוערת ברשימת מקבלי פרס נובל, תארים וסופרים למיניהם. תודו שהנכם נאחזים בציפורניים לא לכם, רוב המימון מגיע מהאיחוד האירופי, תפישת עולמכם הכלכלי גוועה בשנת 1973 כשהקיבוצים והסתדרות העובדים התפרקו. אתם ממשיכים לאחוז בתפישה הזויה בנושאי מדיניות חוץ וביטחון, ומה שנותר לכם זה להמשיך לנגב חומוס במקום לנגב את הדמעות של האומה הערבית המדממת.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
