תפילה

אוניברסאליות מול אינטימיות

ראש השנה מאחורינו ויום הכיפורים לפנינו. בראש השנה המלכנו את הקדוש ברוך הוא על כל העולמות. תקענו בכל החצוצרות ומשכנו בכל פעמוני האזעקה העולמיים, לכינון מלכותו של הקב"ה על כל יושבי תבל. תפילות ראש השנה עומדות בסימן הכּוּלִיוּת, האוניברסאליות. התפילות נישאות בפינו כלפי כל יצורי אנוש, כלפי כל העולמות האינסופיים, כלפי כל האומות והממלכות - כיאות ליום בריאת העולם;

ובכן, תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך
ואימתך על כל מה שבראת
ויראוך כל המעשים
וישתחוו לפניך כל הברואים
וייעשו כולם אגודה אחת...
ושמך נורא על כל מה שבראת
(מתוך תפילת העמידה לראש השנה)

לעומת תפילת ראש השנה האוניברסאלית נתייחדו תפילות יום הכיפורים, במסורת הדורות, כמכוונות יותר כלפי האדם הפרטי; יום של סליחה ומחילה מול יום בריאה והמלכה, יום המיועד להתבוננות חרישית פנימה, למעמקי הלב, מול הרעשת העולמות בתרועת מלך ובקול שופר.

אתה נותן יד לפושעים
וימינך פשוטה לקבל שבים
ותלמדנו ה' אלקינו להתוודות לפניך
על כל עוונותינו
למען נחדל מעושק ידינו
ותקבלנו בתשובה שלמה לפניך
(מתוך תפילת נעילה ביום הכפורים)

אכן, בזמן שבית המקדש עמד על תילו - עבודת יום הכיפורים נשאה אופי ממלכתי, כלל לאומי. פיסגת עבודת הקודש והמקדש "אחת בשנה" (שמות ל,י) הייתה לכפרת כלל ישראל. בפיסגתו עמד שילוח השעיר והלבנת לשון הזהורית בפתחו של היכל (משנה יומא ו,ח). עתה, משחסרנו כל אלה, נותרנו עם השתפכות הלב, עם האינטימיות האישית; "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים קב,א).

גוג האיסלאמי

כל אלו בשנים כתיקונן, עד כמה שיש שנים כאלו בכלל. השנה, אנחנו חיים בתחושת 'גוג ומגוג'. ענן גרעיני מטיל צילו עלינו, ו"מלכויות מתגרות זו בזו". ואנחנו - עם ישראל - במוקד, בעין הסערה. השנה, כך אציע, נמשיך גם ביום הכיפורים להתפלל לא רק על עצמנו, לא רק צקון-לב חרישי, אלא גם על תבל ומלואה, על כל באי עולם ועל האנושות כולה. קשה, קשה מאד להסיח את הדעת מן הכלל אל הפרט, ולהתעלם מפטריית הסכנה האיסלאמית המאיימת לגרוף את כל העולם כולו אל עבר חורבן שואתי.

מבהיל לחוש עד כמה מדינת ישראל הצעירה והזעירה מהווה מוקד לכל גלי השיטנה אשר האיסלאם רוחש כלפי העולם הנוצרי ותרבות המערב. עיור מי שאינו חש כי האנושות כולה נמצאת בעיצומה של מלחמה דת צמאת דם, כאשר עם ישראל ואלקי ישראל בפוקוס. שום הסבר רציונלי לא יכון לפונדמנטאליזם זה. שום ריצוי טריטוריאלי ושום זריקת עצם לפלשתינים לא ירגיעו ולא ישיבו את חרב האיסלאם לנדנה. אנו בעיצומה של מלחמה על זכות קיומו של עם ישראל ועל מציאותו של אלקי ישראל. לפיכך ארשה לעצמי - ואציע לכם - גם ביום הכיפורים לנטות מעט מן הפרט אל הכלל, ולזעוק כלפי שמיא על חילול שמו הגדול בגויים: "למה יאמרו הגוים איה אלקיהם... והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'" (תהלים עט).

בני! אל תתייראו!

ומן השמים תישמע בת-קול מנהמת וצווחת: "בני! אל תתייראו!", כלשון רבי יצחק במדרש (ילק"ש ישעיה תצט):

א"ר יצחק: שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה; מלך פרס מתגרה במלך ערבי והולך מלך ערבי לארם ליטול עצה מהם וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה, וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומר להיכן נבוא ונלך? להיכן נבוא ונלך? ואומר להם: בני, אל תתיראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם. מפני מה אתם מתיראים? אל תיראו הגיע זמן גאולתכם.