אהוד אולמרט זוכה בפרשת משה טלנסקי משום שלדעת בית המשפט המחוזי, מעשיו – קבלת הכסף מחד-גיסא ומכתבי הסיוע לטלנסקי מאידך-גיסא – לא עברו את הקו שבין האתי-משמעתי לבין הפלילי. זו השורה התחתונה המכריעה, מעבר לבעייתיות שהתגלתה בחלק מן הפרטים שמסר טלנסקי. לכן, זוהי קביעה משפטית מובהקת ולא קביעה עובדתית, בה יכול בית המשפט העליון להתערב.

יתרה מזו: הכרעתם של מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל יוצרת מצב בעייתי מאוד. לדידם, פוליטיקאי יכול לקבל עשרות אלפי דולרים במזומן, לא לדווח עליהם, להחזיק אותם בכספת אצל עורך דינו, להוציא אותם בלא כל תיעוד ורישום, להתערב לטובתו של נותן הכספים – ועדיין לא יימצא אשם במירמה והפרת אמונים. ומדוע? משום שמדובר בכסף פוליטי ולא בכסף אישי.

האבחנה הזו אינה יכולה לעמוד. קודם כל, אי-אפשר לצבוע כסף: הרי מה שנכנס בצד הפוליטי של הארנק, חוסך הוצאה בצד האישי שלו. שנית, השאלה לאיזה צורך ניתן הכסף, אינה משנה דבר מבחינת הפרת האמונים. שלישית, במקרה של אולמרט – הכסף מטלנסקי פתר לו את בעיית הערבות האישית לחובות העמותה שמימנה את הקמפיין שלו, כך שזהו כסף אישי בהחלט. לאור הלכות בית המשפט העליון בפרשת שבס (מהי הפרת אמונים) ובפרשת הירשזון (כל קבלת כסף במזומן היא פסולה עד שיוכח ההפך) – בהחלט יש סיכוי שהעליון יתערב בזיכויו של אולמרט.

בפרשת ראשונטורס הדברים פחות חד-משמעיים. אולמרט זוכה שם מחמת הספק, לאחר שבית המשפט המחוזי קבע, כי ייתכן שאותם 100,000 דולר נוצרו לזכותו בשל בלגן ולא מתוך כוונה פלילית. האם זוהי קביעה עובדתית שערכאת ערעור לא תתערב בה? כן ולא. כן – משום שהמחוזי אומר שלא השתכנע מבחינה עובדתית שהייתה כוונה פלילית. לא – משום שלא הייתה מחלוקת של ממש על העובדות, אלא על המסקנות העולות מהן.

במצב הזה, הספק צריך לפעול לחובתו של אולמרט ולטובת האינטרס שלנו כאזרחים, במובן זה שראוי להעמיד את הנושא לבחינתו של בית המשפט העליון. לא מדובר במשהו איזוטרי כמו פרשת מבקר המדינה, בה לא היה מלכתחילה מקום להגיש כתב אישום נגד אולמרט, אלא בפרשה הראשונה בכתב האישום שתפסה מקום נכבד במשפט. אם הזיכוי היה מוחלט – אולי לא היה מקום לערער. אם הזיכוי היה רק בפרשת ראשונטורס – אולי לא היה מקום לערער. אך כאשר הזיכוי הוא מחמת הספק ויש לערער ממילא בפרשת טלנסקי – ראוי לערער גם על ראשונטורס.

בצורה אבסורדית משהו, דווקא שני הדברים בהם אולמרט ניצח – ובצדק – את הפרקליטות, עלולים לפעול לרעתו: תביעת הדיבה נגד משה לדור והעונש שנגזר עליו. לדור דיבר בצורה מטופשת ושגויה בראיון להארץ, לא היה מקום להעניק לו חסינות משום שהדברים לא נאמרו במסגרת תפקידו, וטוב שנאלץ להתנצל. עונשו של אולמרט – שנת מאסר על תנאי – היה נכון וראוי בהתחשב בפסק דינו של המחוזי.

ואולם, הפסדו של לדור בתביעת הדיבה עשוי להמריץ אותו (אולי אפילו בצורה בלתי מודעת) להמשיך את המאבק נגד אולמרט. ואם הפרקליטות הייתה מקבלת את מבוקשה מבחינת העונש – שישה חודשי עבודות שירות – היה לה קשה יותר להצדיק ערעור על הזיכויים; העונש חסר המשמעות המעשית, ובמיוחד הנימוקים שנתן בית המשפט, עשוי להוות גורם ממריץ נוסף להבאת הפרשה לפתחו של בית המשפט העליון.

בשבוע שעבר כתבו השופטים יורם דנציגר ונעם סולברג, כי לדעתם אין למהר ולערער לעליון על זיכוי פה אחד בבית המשפט המחוזי. אמירה זו, אותה חשפנו ב-News1, משמשת מאז את פרקליטיו וכתביו של אולמרט כדי לטעון נגד ערעור על זיכויו.

אלא שהמחוקק אמר את דברו בצורה הברורה ביותר: כל הליך משפטי באשר הוא, יכול להתברר בשתי ערכאות. זהו אחד מיסודותיה של שיטת המשפט הישראלית, וגם שופטים של בית המשפט העליון – ואנחנו באמת רוחשים להם כבוד רב – אינם יכולים להפוך את מצוותו. אם תתקבל גישתם של סולברג ודנציגר, לא רק שייעקר אחד המרכיבים המוסדיים והענייניים המרכזיים של מערכת המשפט, אלא שהדבר גם יביא ללחצים כבדים להימנעות מדעת מיעוט בערכאה הדיונית.

חוץ מזה, יש כאן כשל לוגי: האם האמון שלנו בשופטים נקבע לפי הכרעתם? במילים אחרות: האם נקבל ללא עוררין (תרתי משמע) זיכוי בידי שלושה שופטים, אבל נגיד שהרשעה בידי אותם שלושה שופטים מצדיקה דיון נוסף? ומעבר לכל: מדובר באמרת אגב של שניים מבין 15 שופטי בית המשפט העליון, שהיא גם תלוית נסיבות ואומרת במפורש שיש לשקול האם לערער – ותו לא.

כמה אמצעי תקשורת כבר מריצים את אהוד אולמרט לראשות הממשלה, תוך התעלמות ברורה ומכוונת מהאמת הפשוטה: נכון להיום, אולמרט יכול להיות חבר כנסת – אבל אפילו לא סגן שר. בשנת 1993 קבע בית המשפט העליון, כי רפאל פנחסי – אז סגן שר הדתות – אינו יכול לשמש בתפקידו מרגע שהוגש נגדו כתב אישום. הנשיא אהרן ברק כתב:

"המשך כהונה של נושא משרה אשר מיוחסים לו מעשים חמורים של הצהרה כוזבת, של רישום כוזב ושל ניסיון לקבל דבר במירמה, יפגע ביחס הכבוד של האזרח לשלטון ובאמון של הציבור ברשויות השלטון. דמות השלטון בישראל, תום ליבו והגינותו יינזקו באופן מהותי. הדוגמה והמופת של המנהיגות יעומעמו. אמינותו של סגן השר תיפגע קשות. בנסיבות אלה, אין זה סביר אלא להפסיק את כהונתו של סגן השר פנחסי. שיקול הדעת הרחב הניתן לראש הממשלה ולשריה לפטר סגן שר הופך, בנסיבות המקרה שלפנינו, חובה".

הדברים הם בקל וחומר לכהונת שר, ובקל וחומר בן-בנו של קל וחומר לכהונת ראש הממשלה. הם בקל וחומר כאשר מדובר – כמו בפרשת הולילנד – בהאשמות בדבר קבלת שוחד של מאות אלפי שקלים. נניח בצד את השאלה האם חוק יסוד הממשלה מונע מאולמרט לכהן כשר (מדובר שם על מי שנדון למאסר, ואפשר לטעון שהכוונה גם למאסר על תנאי). נניח בצד את ההיגיינה הציבורית. נזכור רק זאת: כל עוד משפט הולילנד מתנהל – אולמרט אינו יכול לקבל את המשרה הממשלתית הזוטרה ביותר.

אני משער שחלק מהכותבים יודעים זאת, אבל הם כותבים בכל זאת כחלק מהקמפיין שמטרתו כפולה: להביא את המדינה להימנע מהגשת ערעור בפרשות טלנסקי וראשונטורס, ולהביא את המדינה להתקפל בפרשת הולילנד. דומה ששני הראשים של הקמפיין הזה נועדו לכישלון.

עוד מילה על משפט הולילנד. אפשר להשמיץ את ש"ד מכאן ועד ירושלים, וחלק לא קטן מהדברים גם יהיו מוצדקים, אבל המדינה הבהירה חזור והבהר: כתב האישום כולל רק פרשות להן נמצאו תימוכין חיצוניים. במקרה של אהוד אולמרט, דומה כרגע שהבעיה הכבדה ביותר שלו היא אחיו. יוסי אולמרט אישר במשטרה שקיבל במפתיע מש"ד – איתו לא הייתה לו כל הכרות מוקדמת – 500,000 שקל. בהנחה שיוסי יעלה על דוכן העדים, או יעיד בשיחת וידאו אם לא יוכל לבוא ארצה מפחד נושיו, ובהנחה שיחזור על דבריו במשטרה – המדינה תתקרב מאוד להרשעתו של אהוד בקבלת שוחד.