"אין שם (בדוח) מישהו שיוצא נקי", אמר אמש (6.1.13)
אמנון אברמוביץ'. נכון. כולל אברמוביץ' עצמו שהיה שחקן פעיל בסיפור הדוח, מה שלא מנע מחדשות ערוץ 2 להציגו כ"חושף המסמך". להזכירנו, אברמוביץ' ו
רוני דניאל הציגו את המסמך כ"מסמך גלנט". אברמוביץ' הגדיל והציג את המסמך המזויף כמסמך אמין. בארשת נפוחת חשיבות קבע שמדובר ב"מקור אמין ופורה מזה שלושה עשורים". אנחנו, מצידנו, כינינו זאת כבר אז "מסמך אברמוביץ'".
זה לא הדמיון של אברמוביץ' שמפרה אותנו פעם אחר פעם. זאת המוטיבציה הפוליטית שלו במסווה של פרשן חדשות כל יודע. ייתכן שלהיטותו לפרסם את דבר המסמך, לפני שישבו עליו שבעה נקיים, נבעה מעודף פעילותו הכאילו-עיתונאית: קידום רעיונות של קסטה צרה בשמאל הישראלי שמזה כמה עשורים מדרדרת אותנו למחוזות מסוכנים לקיומנו.
אמש התנאה "חושף המסמך" בגילוי כביכול, והטיף מוסר לכולם. משרד המבקר לא היה נועז לטעמו, "ראש השב"כ לשעבר,
יובל דיסקין, בראיון ל'
ידיעות אחרונות', היה הרבה יותר ישיר והרבה יותר נועז". כך נדרש לעשות פרשן ערוץ 2 הכותב דרך קבע ב"ידיעות". אמור לי את מי אתה מזכיר ואומר למי אתה, הלנו אִם לצרינו. לא מן הנמנע שפרסום
הראיון עם יובל דיסקין בסוף השבוע נועד להקדים תרופה למכה ולהקטין את חלקם של יקירי "ידיעות". אז מי היו בדוח: דיסקין, אשכנזי ואברמוביץ', וכולם כרוכים בנוני מוזס וחבורתו שמנסים לשווק לנו שהאנשים המסוכנים הם דווקא ברק ונתניהו, ולא החבורה גיבורת דוח המבקר.
לא חשבתם שפרשת
אריאל שרון והאתרוג הייתה חד-פעמית. ממש לא.
אהוד ברק חטא פעמיים: ראשית, הוא חשף את השקר הגדול של השמאל הישראלי - שקר ה"יש פרטנר". שנית, הוא חבר לסדין האדום של התקשורת והשמאל הישראלי -
בנימין נתניהו. מסמך הרפז שיחק לידי אברמוביץ' וחבר מרעיו בתקשורת שקיוו להשחיל שתי ציפורים בירייה אחת: גם להעניש את ברק וגם לערער את ממשלת נתניהו. לכן הוצג המסמך כניסיון כביכול של לשכת ברק לפגוע בגבי אשכנזי. דוח
מבקר המדינה הוכיח אמש את ההפך. הוא גם הוכיח מה מידת אמינותו של אמנון אברמוביץ'.
וינשטיין ונתניהו מטפלים בפרשה הזו כמו שהם יודעים הכי טוב: לא עושים דבר 
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
