הסיירת שלנו בוושינגטון

ממשלת ישראל למדה בבחירות האחרונות שגם לציבור הישראלי יש מצב רוח, ואם כי הוא טרם הביא למהפך, הוא מהווה אור צהוב. באותה מידה למדה ממשלת ישראל, ובעיקר ראשה, ביבי נתניהו ,שגם לעם האמריקני ולממשלתו יש "מצב רוח", והוא נושב מן הבית הלבן ובגיבוי ציבורי רחב. והכרטיס שקיבלנו אף הוא צהוב מאוד. עכשיו ניפתח חלון בלתי צפוי לשינוי הן בשל תוצאות הבחירות אצלנו ובארה"ב והן בשל ביקור מפתיע של הנשיא האמריקני. זאת- אם אלה יניעו את ראש ממשלת ישראל לפעול במרץ למען שלום עם הפלשתינים.

בוושינגטון, בירתה של ארה"ב, המוסדות של הממשל, של הדמוקרטיה, כמו הבית הלבן, הקונגרס ובית המשפט העליון, אלו מוסדות שהם ליבת הדמוקרטיה האמריקנית. במרכזם שלוש הרשויות, אשר אחראיות לאורח החיים של האזרחים על כול היבטיהם במעצמה עולמית זאת, כולל ענייניה של אמריקה בזירה העולמית .אולם אין שום מעמד רשמי לגוף שלעתים קרובות יש לו השפעה אדירה על כול הגופים הללו ואין לו מבנה פיסי, אך הוא נמצא בכול מקום - ואלה השדולות- ה-LOBBIES.

השדולה הוא מוסד אמריקני המעוגן בחוק מאז נכתבה החוקה ומוגן משפטית במסגרת "חומש הדיבור". הוא מופיע בכול מישור ממסדי, פדראלי, של מדינות, של מחוזות בחירה ושל רשויות מקומיות. נוסף על תחומים שונים בחיים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים. אלה גופים שמבוקרים וחייבים לפעול באופן שקוף כסוכנויות מוכרות של אינטרסים וגופים שונים, אמריקניים או זרים, אך עליהם להיות גופים אמריקניים לכול דבר ועניין ושקופים ונתונים לביקורת. בעיקר פעילים בהם משפטנים, יחצ"נים, מומחים בתחומים שונים . אלה פועלים מול מוסדות שלטון שונים ובראש וראשונה מול בית המחוקקים- בית הנבחרים והסנאט באמצעות הקונגרס מול הממשל בראשותו של הנשיא. מוסד השדולה הוא כה אדיר שהוא משמש סוגיה מרכזית במחקר האקדמי, במסגרת התייחסות חוקית, פוליטית, כלכלית וחברתית. בעוד שלפי נתונים סטטיסטיים מספר השדולות בוושינגטון הוא 12,000 בפועל, אלה שהן בעלות השפעה, מספרם מגיע לכמה עשרות. השדולה הישראלית היא ללא ספק אחת מהן.

השדולה הישראלית aipac


השדולה נוסדה על-ידי סיי, ישעיהו קנן, כיוזמה אישית של יהודי חם וציוני מסור ואדם שרצה בכול מאודו לעזור ליישוב היהודי בתקופה של טרום המדינה. סיי, יליד צפון מזרח קנדה, היה עיתונאי שהוציא לאור עיתון עצמאי קטן שזכה לפופולריות רבה. סיי היה בן אדם " א- מענטש" - במלוא מובן המילה, איש חכם ובעל יושרה. אבא אבן אשר עמד בראש המשלחת של הסוכנות היהודית ליד האו"ם גילה אותו ומינה אותו כדובר המשלחת הישראלית וכאיש ההסברה שלה כאשר באותה עת התכנסה העצרת הכללית של האו"ם בפריז והתקיימו הדיונים על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל. כך הוא מצא את דרכו אל מסדרונות הקונגרס האמריקני. בשנת 1951, באותה שנה שבה אני הייתי שליח לתנועות הנוער בארה"ב, סיי כבר היה בתהליך הקמת שדולה שפעלה למען אינטרסים של ישראל כמדינה.

העיתונאי הבכיר יובל אליצור, מי שהיה סגן עורך מעריב (בתקופה היפה שלו), סופר ופרשן פוליטי שמצוי בזירה האמריקנית , הכיר את סיי בתקופה זו. אליצור מציין כי השדולה באותם ימים, הקפידה מאוד לבקש את עזרת הקונגרס בדברים ממוקדים כמו סיוע כלכלי לישראל בתחומים מסוימים וסיוע לפליטים היהודיים שבאו לארץ . זאת ועוד, מציין אליצור. קנן העסיק מומחים על בסיס נושא ממוקד וזמני. אם מדובר היה למשל בחרם הערבי, הוא העסיק משפטן מומחה בנושא, ולאחר פתרון הבעיה האיש לא הועסק עוד.

לימים, בשנת 1966, כאשר יובל אליצור שימש קונסול מיוחד שעליו הוטלה המשימה לפעול נגד החרם הערבי, הוא נעזר בגורמים שונים ובראש וראשונה בסיי קנן שנרתם למשימה, ואכן אליצור יכול לרשום לעצמו הישג גדול. החרם נשבר דווקא לגבי חברה כמו "קוקה קולה". נושא החרם, מציין אליצור, היה נושא קרדינאלי בעל חשיבות כלכלית רבה , שכן עצם העובדה שהמשקה האהוב על תיירים אמריקניים נמנע מהם עקב החרם הערבי, יכלה לעצור משקיעים פוטנציאליים בישראל. זו הסיבה ששבירת החרם היוותה פריצת דרך. מי שקיבל את הזיכיון לייצור בארץ, היה אייב פיינברג מן הפעילים היהודיים במפלגה הדמוקרטית. פיינברג שנחשב כמניפולטור וזכה לתנאים מצוינים של ממשלת ישראל בהשקעה במלון הילטון בירושלים, ביקש לקבל גם את הזיכיון על יצור "קוקה קולה" בישראל. הוא לא היה "הבחירה", בלשון עדינה, של נציגי ישראל בוושינגטון, אבל מנהיג יהודי מן הדרום, פעיל דמוקרטי, צלצל ליובל אליצור ואמר לו " אני מניח שמקובל עליכם שאייב פיינברג יקבל את הזיכיון לייצר "קוקה קולה" בארץ" ברור היה שלא תיתכן תשובה שלילית לאייב הרמן הן מאליצור והן מהשגריר בשעתו, וכך פיינברג הפיק רווח מיידי ומכר את הזיכיון לחברה המאוחדת למשקאות בישראל.

זאת הייתה, כאמור, התקופה שגם אני הכרתי את סיי קנן בתקופת היותי כתב שרות השידור באמריקה הצפונית. איש חייכן, שובה לב ורך סבר, אבל עשוי מאותם חומרים של פעילים מסורים אשר אינם מקבלים "לא" כתשובה. התשובה אצל רבים מאנשי הקונגרס האמריקני הייתה בדרך כלל: כן. וזה היה צרוף של הוקרה לישראל והאישיות החמה והמשכנעת של סיי קנן.

כך הוא מצא את דרכו במסדרונות בית הנבחרים והסינט בוושינגטון כאשר הוא ראה לנגד עיניו מטרה אחת בלבד סיוע לישראל. - Foreign Aid בדומה לטיפול נמרץ למדינה היהודית בחיתוליה.

אחד המינויים הראשונים שלו היה מינוי אקדמאי צעיר , ג'וליאן (ג'ולי) לנדאו, מאז 1969 תושב ירושלים. קנן אמר לג'ולי: "אתה חופר וחופר כול פיסת מידע על מצבה של ישראל , אני אמצא את חברי הקונגרס להגיש להם את החומרים האלה". ג'וליאן חיפש וסיי קנן מצא .וושינגטון משופעת בין היתר בקוקטיילים שבהם בין נגיסת אגוזי אדמה קלויים peanuts ולגימת וויסקי על קרח, נחתכו לעתים דברים הרבה יותר גדולים. סיי קנן ערך קוקטייל פרטי גדול לחברי קונגרס, והוא שבה את לבם. זאת הייתה תחילתה של "אייפאק." שלא הייתה השדולה הפנים אמריקנית הראשונה אשר עסקה בענייני חוץ, אולם היא נחשבה לשדולה בעלת העוצמה הגדולה ביותר. סיי קנן הניח את אבן הפינה, בנה את היסוד והקים גם את הפיגומים . סיי נזהר מאוד שעבודתו תהיה על טהרת הסיוע לישראל כאמריקני ידיד ישראל. הוא האמין שהאינטרסים זהים, אבל הבין יפה את מגבלות החוק.

התפנית במימדי הכמות והמהות של השדולה

באמריקה הדברים, בין אם מדובר במוסדות, עסקים או ארגונים, אם הם לא גדלים- הם קמלים. סיי קנן סיים את תפקידו בסוף שנות ה- 60 כאשר מורי אמיתי תפס את מקומו. אולם האירוע המרכזי שבגינו הפך "אייפאק" לאחד השדולות בעלות העוצמה בוושינגטון, הייתה מלחמת ששת הימים. זה היה אירוע שהביא אופוריה לא רק לישראל אלא ליהדות העולם ובראש וראשונה של ארה"ב. ירושלים חוברה לה יחדיו, קמה התנועה המשיחית של ארץ ישראל הגדולה והשלמה, והקהילה היהודית בארה"ב רצתה להיות שותפה לחוויה הזאת. משום כך ,אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו פעילים יהודיים בארה"ב למסקנה שיש לבסס את המוסד, להרחיב אותו ולהפכו לשדולה חזקה. זה היה בתקופה שבה יצחק רבין גיבור מלחמת ששת הימים, שימש כשגריר ישראל בוושינגטון. רבין האמין כי קשר הדוק עם ושינגטון הוא לא רק מקור לתמיכה מוסרית וכספית בישראל, אלא הוא צורך חיוני אסטרטגי. אם זאת, במהלך הזמן כאשר הוא כבר ראש הממשלה, ובייחוד בקדנציה השנייה שלו, רבין ביקש שהיחסים בין שתי הממשלות יהיו ישירים, תוך הסתייעות בגורמים שונים אבל לא עד כדי כך שאלה מידי פעם יכתיבו מדיניות. לכך נתייחס בהמשך.

יחד עם גידול היקף הפעילות התרחבה גם המטרה הראשונה שנבעה בין היתר בשל מדיניות מסורתית של "הסטייט דפרטמנט"- משרד החוץ האמריקני. משרדי החוץ בעיקר במערב, ( במדינות הרודניות הצמרת קובעת את המדיניות) מביאים בחשבון אינטרסים חיצוניים, כמו תמיכה במדיניות הגלובלית של אמריקה, נפט, כלכלה וכיוצא באלה. אילו הדבר תלוי ב"סטייט דפרטמנט", ארה"ב לא הייתה תומכת בהקמת המדינה. שכן, העולם הערבי היה כר פעילות נרחב לכלכלת ארה"ב ולאינטרסים שלה במזרח התיכון. משום כך הגוף היחיד שיכול לאכוף את מדיניותו על משרד החוץ, מלבד הנשיא, הוא הקונגרס. אבל אחרי מלחמת ששת הימים השדולה החלה להפנות תשומת לב רבה לאנשי הרשות המבצעת ובראש וראשונה לבית הלבן.
כיום ע"פ נתונים שונים השדולה מעסיקה כמאתיים עובדים בשבעה משרדים אזוריים ברחבי ארה"ב. בשנת 1980 החליף את אמיתי תום דיאן וחל גידול עצום בהיקף הפעילות של הארגון (התקציב גדל מ-1.5 מיליון דולר ל-14 מיליון ומספר החברים גדל משמונת אלפים לחמישים אלף תוך שבע שנים (ויקיפדיה).

התפנית

בעוד שבתקופת סיי קנן ובשנים שלאחר מכן, אייפאק עשה הכול כדי שלא להזדהות עם אחת משתי המפלגות בארה"ב, שכן הארגון היה זקוק לשתיהן, בין אם אחת בשלטון או השנייה בקונגרס או כדברי אחד הפעילים "אנו לא צמודים לאידיאולוגיה. אנו צמודים לכוח שקובע". כשדולה אמריקנית אסור לה לפי החוק לתרום לכול מסע בחירות, וחזקה על הזרוע המשפטית שלה שהיא נזהרת מאוד בכך. היו מערכות שבהם הצליח "אייפאק" לקדם מדיניות פרו ישראלית והיו כאלה שבהם כשל ( כמו מניעת מטוסי אייוואקס לערב הסעודית) אבל בשורה התחתונה זאת הייתה והינה עדיין אחת השדולות האדירות בארה"ב, ובכל הנוגע לטיפוח היחסים עם מדינה מחוץ לארה"ב, כמו ישראל, אולי האדירה ביותר.

לאחר הבחירות של 1977 משקיפים בישראל ופעילים יהודיים באמריקה חשבו כי אייפאק נהפך לכלי בידי ממשלת בגין. התפתחות זאת עוררה גם דיון ער מאוד במדיה האמריקנית ( שאליו נתייחס בהמשך) וגם אנטגוניזם בקרב רבים מן הציבור היהודי באמריקה, שלא לדבר על הציבור הרחב.

על-רקע זה קם ג'יי סטריט אשר התקומם על כך שאייפאק מתיימר לייצג את הציבור היהודי כולו באמריקה, טיעון חסר יסוד. גם ג'יי סטריט מצהיר על היותו אוהד ואוהב את ישראל אך יש לו הסתייגויות ממדיניות זאת או אחרת של מדינת ישראל. אליצור, שהוא בור סוד, נזכר שכאשר נשאל חבר קונגרס על-ידי כתב הוושינגטון פוסט כיצד הוא תומך כה נלהב בישראל בשעה שיש אינטרסים כה רבים שמכתיבים על-מנת שלא לעורר את רוגז הערבים, ענה לו חבר הקונגרס כי בעיר שלו חי סוחר רהיטים והוא נתן לו תרומה גדולה. זה סודה של אייפאק. היא למעשה שדולה פרטית שניזונה מכספים של עשירים שרבים מהם קשורים או אף חברים של מנהיגים ישראלים וכיום בעיקר של ביבי נתניהו כמו גם של אישים רפובליקנים שונים, בעיקר מקרב השמרנים שבהם.

גוף נוסף היה שגילה עניין בפעילות העמותה. ה-FBI - שירות הביטחון הפדראלי. יובל אליצור מספר כי לדעת קנן, ה-FBI רצה לדעת את כול המידע שמגיע ויוצא ממשרדו של סיי. אי לכך לרוב, סיי ניהל תקשורת מחוץ לביתו ואם זה היה מן הבית הוא הפעיל מכשיר רדיו. מכיוון שסיי היה מודע שמאזינים לו, הוא המציא קודים לשמות ולכול אחד מאלה שניהל איתם מגע. קנן לא רצה אף י גרגר אבק של חשד שיידבק בפעילות שלו והוא אכן הצליח בכך. ברור היה לו מעל לצל של ספק שהוא מקפיד לפעול במסגרת החוק. אולם כאשר האפ בי איי מתעניין, מוטב לנקוט צעדי זהירות נוספים. לצערנו האיש המוכשר וההגון הזה, זמן קצר לאחר פרשיתו לקה באלצהיימר , אבל חרף המחלה ביקר בארץ, מעין ביקור פרידה.

חשוב לזכור ולהדגיש: ארה"ב היא מדינה נדיבה ומכניסה אורחים ואלה נהנים ממידה רבה של חופש. אולם יש גבול. הגבול הוא האינטרס האמריקני. כאשר אדם או פעילות מסוימת עוברים את הגבול הזה, ארה"ב ושלוחותיה אוכפי החוק, ובראשם שרות הביטחון הפדראלי, יכולים להיות תקיפים מאוד ונקמנים מאוד .יונתן פולרד הוא רק דוגמה אחת. גם בגידה, גם ריגול לטובת מדינה ידידותית, שלא לדבר מבחינתנו על השלומיאליות בגיוס אדם כזה למוסד. שימו לב שכול הפניות מצד מנהיגים ישראלים לשחרר את פולרד נתקלו בסירוב, מגורמי הפוליטיקה הפנימית כמו גם מבחינת מדיניות חוץ שאף ניזוקה מכך. האמריקנים לא זזו מעמדתם. ייתכן שאילו מדובר היה בסיני, אולי היו חילופין. אבל מדובר פה במרגל בשרות ישראל הידידה גדולה של אמריקה, וכמו כול הפרת חוק היא לא רק עונש בדיעבד אלא להערכתי אזהרה לעתיד. גם לישראל וגם ליהודי אמריקה. זאת מציאות שחייבים להסתכל בה בעיניים פקוחות.

פוסקי הלכה

כיום אייפאק השדולה הגדולה כבא לא נסמכת על תחקירנים מסוגו של ג'וליאן לנדאו, אלא בין היתר על "מכון וושינגטון למזרח התיכון" שהוא מעין מוסד הלכתי לאייפאק. משהו בדומה להסמינר התיאולוגי שמהווה את הסמכות הדתית של הרבנים הרפורמיים. ייסד אותו מי שהיה ממונה על המחקר של "אייפאק" מרטין אינדיק. המכון רשום כעמותה ללא רווחים והיא נהנית מתרומות ציבוריות ובראש וראשונה משועים יהודיים בעל השפעה בכול התחומים, ביניהם אישים כמו פרנק לאוטנברג, אדגר ברונפמן, אלפרד טאובמן ואחרים. המכון אינו שדולה. הוא מכון מחקר, אך הוא מספק לאייפאק גם את התמיכה הקונספטואלית וגם את התמיכה המוסרית. משום כך טבעי שהמכון אשר זכה לשבחים מצד אישים, אוהדי ישראל, גם בקרב יהודים וגם בקרב לא יהודיים, זכה גם לביקורת מצד גורמים פרו ערביים או גם אקדמאיים. לערבים אין שדולה חזקה כמו אייפאק, אבל מכיוון שהם תומכים במכונים אקדמיים שונים בתחומי לימודי המזרח התיכון, התמיכה האקדמית באה משם.

לדוגמה סקר חדש שביצע מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון בשיתוף המרכז הפלשתיני לדעת קהל ואוניברסיטת פרינסטון קובע: ראש העיר ירושלים ניר ברקת הוא אחד האישים הפופולריים ביותר בקרב תושבי מזרח העיר וזוכה ל-34% פופולריות ושביעות רצון בקרב התושבים, זאת לעומת הנשיא אובמה הזוכה רק ל-20% פופולריות. אבו מאזן זוכה ל-49% תמיכה, עיסמאיל הניה זוכה ל 40% תמיכה והשייח ראאד סלאח זוכה ל-33% תמיכה.זהו סקר לא רק מטעה אלא מוטה. העובדה שהוא מובא באתר עיריית ירושלים, לא הופך אותו לכזה. אדרבא הוא מקומם יותר. די לקרוא ולצפות במה שקורה במזרח ירושלים בימים אלה, בשכונות עיסאוויה, סילוואן ובמקומות אחרים כדי ללמוד על מידת הפופולריות של ראש העיר בפרט ושל השלטון הישראלי בכלל. הוא כזה במהותו. אבל כבר למדנו כי סקרים אינה בהכרח אמת מידה להשתקפות המציאות. למשל, עצם מעמדה של ירושלים. הקונגרס, ולעתים גם המועמדים לנשיאות מחליטים ומבטחים להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. זה מעולם לא קרה, כי המציאות מכתיבה עמדה אחרת. ירושלים הייתה והינה גורם מרכזי בתהליך השלום, וכל עוד לא יושג שלום, היא דה פאקטו בירת ישראל אבל לא דה יורה, ומעט השגרירויות שהיו בה הסתלקו.

מקובל היום להניח כי מאז שנות ה- 80 של המאה הקודמת אימץ "אייפא"" מסיבה זאת או אחרת עמדות חדות יותר, ולא נפריז אם נגדיר אותן כימניות יותר ייתכן עקב בהשפעה הדדית של חוגים שמרניים במפלגה הרפובליקנית. אך אין ספק שהשדולה הזאת רשמה לזכותה הישגים בתחום הסיוע לישראל, הכלכלי והביטחוני, וגם בקידום שיתוף הפעולה האסטרטגי בין שתי המדינות. שורת ההישגים ארוכה ולא ניכנס כאן לפרטיה אבל בצידה שובלים של כישלונות או מעידות קשות.

ביקורת - פנימית וחיצונית.

כמובן שהאנטישמיות הכרונית, החולנית באירופה, מנצלת את פעילות השדולה האמריקנית כדי להוכיח עד כמה "הקשר היהודי העולמי" חיי וקיים. ראוי לקרוא בספרה של השופטת בדמוס, הדסה בן עתו "השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון (כנרת, זמורה ביתן דביר, 1998; מהדורה מעודכנת 2006) אשר מצביע בין היתר על היות המסמך הנלוז והמפוברק הזה אקטואלי לא רק במדינות ערב של היום אלא בקרב חוגים אנטישמיים, גזעניים ברחבי העולם ובראש וראשונה באירופה.

אולם טעות יהיה לחשוב כי הגישה השלילית לשדולה היהודית האמריקנית באה אך ורק מצד אנטישמים ושונאי ישראל. נכון שהיא באה בעיקר מקרב השמאל האינטלקטואלי באירופה, אך אלה לא בהכרח שונאי ישראל, ויש בקרבם יהודים אוהבי ישראל.

גישה אחת, המיוצגת על-ידי אנשי אקדמיה בעיקר מן השמאל מותחת ביקורת על שהממשל האמריקני נכנע בנקל בכול הקשור באינטרסים שלו עצמו שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל.

יתרה מזאת, הם טוענים שלטווח הארוך זה יזיק גם לישראל. במילים אחרות החיצים במקרה זה לא מופנים כלפי השדולה, שכן תפקידה של שדולה היא לשכנע וללחוץ, אלא נגד וושינגטון. אבל יש גם טענה כנגד אייפאק, וזאת היא שעצם העובדה שהשדולה תומכת בישראל בכול מחיר,מצביעה על כך שהיא תומכת גם במדיניות של כיבוש ואפליה.



אבל הביקורת באה גם מארה"ב גופה ומצד חוגים פרו ישראלים במובהק. בעיתון הווירטואלי בעל השפעה בחוגים ליברליים The daily beast. וככה כותב, בין היתר עורכו , פרופסור למדעי מדינה, פיטר ביינרט: "זה חיוני ביותר למשימה של קבוצות כמו "אייפאק", הליגה למניעת השמצה, או הוועד היהודי האמריקני שלא יהיו מזוהים עם אחת המפלגות, הדמוקרטים או הרפובליקנים, בארה"ב. בין היתר למרות שההשקפה הרווחת שלהם לגבי ישראל היא קרובה יותר לרפובליקנים, האתגר שלהם הוא להבטיח את הברית בין ישראל לארה"ב תהיה חזקה מצד כול מפלגה שהיא בשלטון. משום כך גופים אלה היו צריכים לבלום את הביקורת, בראשית דרך הזירה בירושלים( הכוונה היא ללא ספק לביקור של המועמד הרפובליקני בירושלים- צ.ג) ועכשיו לגבי מינויו של הייגל( כשר ההגנה) בקרב אוהדי ישראל כולל אישים במרכז כמו העיתונאי הידוע תום פרידמן מהניו-יורק טיימס וג'פרי גולדברג מחדשות "בלומברג"( המקורב לבית הלבן) המאבק נגד הייגל היה פיאסקו. מה שקורה הוא שתומכים דמוקרטיים מובהקים בקונגרס בניהם הסנטורית מקליפורניה דאינה פיינסטיין נעים בכוון ה"ג'יי סטריט" (ארגון שקורא תיגר על ה"מונופול" של "אייפאק" כשדולה פרו ישראלית - צ.ג).

מאמרו של ביינרט מנתח את המציאות בוושינגטון ובירושלים ומי שמעוניין ימצא ויקרא אותו.אני הבאתי קטע כדי להדגיש כי יש רוחות חדשות שנושבות בארה"ב, לא רק של הציבור הכללי, אלא של הציבור היהודי. ביינרט, כפי שצוין, מתייחס גם ל"ליגה נגד השמצה" ADL שנוסדה על-ידי "בני ברית" אך פועלת עתה כגוף עצמאי, שמנהלו הוא אייב( אברהם) פוקסמן, בן ניצולי שואה.פוקסמן הפך את המוסד מגוף שמטרתו המוצהרת הייתה כשמו, לאמור מאבק באנטישמיות ,בגזענות ובכול תנועה שמסיתה נגד יהודים כיהודים, ולאחרונה גם למען שוויון זכויות וכיו"ב- לשדולה פרו ישראלית,עם נטייה לפרו ממשלתית בראשותו של ביבי. אייב פוקסמן ראוי לרשומה נפרדת גם בשל העלייה מטאורית שלו בשמי היהודים בעולם כולו, וגם בשל הישגיו. אך יש עליו די חומר ללא הפוסט שלי. כאן אני מביא אותו שוב כדוגמה לגופים שסטו מן התפיסה המקורית שלהם והיא לסייע לישראל, כמדינה ידידותית לאמריקה ושותפה לה בערכים.

שקוף ושועלי

אייב פוקסמן, ניצול שואה,יליד וילנה, שהוחבא יחד עם אימו על-ידי העוזרת הלא יהודייה, הגיע לארה"ב כילד. הוא עשה דרכו מבית ספר יהודי דתי ועד לפקולטה משפטים של אוניברסיטת קולומביה.משם הוא הגיע לתחום הציבורי והיה עוזרו של ארנולד פוסט ממייסדי הליגה נגד השמצה ועם פרישתו של פוסטר נתמנה במקומו.פוקסמן גילה מהר את סוד העוצמה באמריקה. לא המונים אלא כסף,לא מגביות אלא תרומות של מיליונרים. וככה הפה הליגה לשדולה רבת עוצמה, למרות שהיא לא מייצגת ציבור מסוים, אלא רעיון. נגד אפליה,נגד אנטישמיות. פוקסמן הפך לאיקון ידוע לא רק באמריקה אלא בעולם כולו. הוא מופיה הרבה,כתב עשרות מאמרים ,מסות בנושאים מדיניים, חברתיים, אתיים שהופיעו בראש וראשונה בארה"ב. לכן הסיבה שהוא ראה לנכון לכתוב את המקור בפרסום ישראלי( ולהביאו אחר כך באתר הארגון) היא טקטיקה, לדעתי נפסדת. אולם נפסדת יותר היא האסטרטגיה.השאלה הראשונה, העיקרית היא מדוע ארגון כמו הליגה למניעת השמצה שיצאו לה מוניטין כלוחמת זכויות של כול המיעוטים והמקופחים עוסקת במדיניות החוץ והביטחון של של אמריקה. השאלה המשנית היא שאם אייב פוקסמן אכן הגיע למסקנה שמינויו של הייגל מובטח, מדוע להתבטא "שזאת לא הבחירה שלנו". אם זה לא טיפשי, הרי זה על גבול האיוולת.

אבל זה קצה הקרחון בכול הקשור לסוגיה של השפעת השדולה היהודית הפרו ישראלית על מדיניות החוץ האמריקנית.המגזין השבועי של הוושינגטון פוסט, אחד העיתונים המשפיעים ביותר בארה"ב הקדיש לכך כמעט גיליון שלם ביולי 2006 שבו המנחה היה גלן פרנקל, פרשן ידוע, ומי שהיה ראש המשרד של העיתון בירושלים

זה היה דיון ארוך אשר במהדורת האינטרנט תופס כעשרים עמודים ויותר. אבל, גם אלה שבורים שהעיתון לא מצטיין באהדתו לישראל, אסור להם להתעלם מן העובדה שעיתון כה חשוב, שאוזנו של הממשל והקונגרס כרויות לה שכתוב בו ראה לנכון לעורר את הסוגיה.ואם זאת סוגיה, כלומר ISSUE הרי השדולה היהודית סטתה מאוד מן הדרך שהתווה סיי קנן.

ביקור הנשיא אובמה ושינוי המציאות בארה"ב

הנשיא אובמה מיצג לא רק את ארצות הברית של אמריקה. הוא מייצג גם את השינוי הדרמטי שהולך ומתהווה במעצמה הזאת. שינוי זה מתבטא בגידול משמעותי של האוכלוסיה הלא אנגלו- סקסית. וחוק ההגירה שהעלה הנשיא יגביר מגמה זאת. לכך תהיה השלכה גם על השפעת הקהילה היהודית באמריקה. היא תוסיף להיות בעלת השפעה, אך זאת אולי תופנה בראש וראשונה לצרכים פנימיים של הקהילה היהודית המשגשגת ביותר בעולם. יתרה מזאת, משקיפים ישראלים שעוקבים אחר הנעשה בזירה היהודית באמריקה, מציינים עובדה חשובה מאוד. היהודים שהיו מרוכזים במוקדים אורבאניים מרכזיים, הולכים ומתפזרים בפריפריה. מכאן נובע גם ביזור ההשפעה היהודית. לדוגמה ארגונים גדולים כמו " בני ברית", "הוועד היהודי האמריקני" "הקונגרס היהודי האמריקני", "הסתדרות ציוני אמריה" הם בשפל. "וועידת הנשיאים" שהתכנסה השבוע בירושלים ובפניה הופיע כול "המי ומי" בישראל, ספק אם היא מייצגת מישהו את הציבור היהודי באמריקה. כמובן שהממשל האמריקני אף שהוא יודע זאת ומכיר את המציאות, נוח לו שבכול הקשור לישראל יהיו גופים מייצגים. אבל לאלה כבר יש ויהיו עוד יותר בעתיד, גופים יהודיים מתחרים, אשר מייצגים את הדור הצעיר ומגמות חדשות גם לגבי ישראל..
ביקורו הפתאומי והמפתיע של הנשיא אובמה מלמד משהו על האיש הזה.הוא לא רק אסטרטג מעולה אשר קובע מדיניות ונחוש לבצע אותה חרף קשיים, הוא גם טקטיקאי מעולה.הביקור בישראל נועד בראש וראשונה להוכיח שלא זו בלבד שסוגיית השלום בין ישראל והפלשתינים, לא ירדה מן הפרק, אלא היא עולה ביתר שאת. בין היתר מכיוון שבמשוואה של המדיניות האמריקנית במזרח התיכון, פתרון הבעיה יש לה משקל הרבה מעבר לסכסוך הזה והוא משליך על המזרח התיכון כולו, כולל אירן.

השיקול השני הוא להוכיח כי נשיא ארה"ב בכלל, ואובמה בפרט, השיקולים שלהם לא מונחים על-ידי מניעים אישיים קטנוניים. זאת הוא מבקש להוכיח לא רק לבנימין נתניהו, אלא גם לקהילה היהודית זאת שתמכה בו והקבוצה( שמייצגת מיעוט) שלא תמכה בו ,אלא במעשה או במחדל, שיבשה את היחסים בין ישראל לארה"ב.
וזה אמור במידה רבה יותר לגבי מיליארדרים יהודיים, שעושים כספם בשוק ההון או בבתי הימורים ובענפים הנלווים להם, שלא ישימו את האצבע הגסה בתבשיל הפוליטי שבין הממסדים בישראל ובארה"ב. שהם נחלו מפלה בארה"ב זה עניין אמריקני, אבל שהם הכשילו את הממסד שלנו, זה כבר עניין שלנו.

בכול מקרה המסקנה ברורה מאוד. עם ישראל מכיר תודה ומוקיר את השדולות היהודיות אשר פועלות ללא לאות למען ביטחונה ועתידה של ישראל. מה שראוי הוא שעזרה זאת תהיה למדינה ברוח הגישה של סיי קנן, ולא לממשלתה, תהא ככול תשהיה. שכן יש ממשלות ומנהיגים פוליטיים שדואגים בראש וראשונה לעצמם בחושבם בטעות שהמדינה זה הם. באותה מדיה השדולות היהודיות חייבות להטביע בתודעתם שגם הם פועלים כקבוצה מסוימת ולאו-דווקא בשם כול הקהילה היהודית. הארגון ג'יי סטריט טוען, ובמידה רבה של צדק שהוא לא פחות , מאייפאק, חרד לגורלה של ישראל. אך את התמיכה הוא רואה בדרך אחרת. לצערנו הממשל הנוכחי בישראל באיוולתו התעלם בבוטות מקבוצה זאת, אשר מייצגת יותר ויותר את הדור הצעיר היהודי בצפון אמריקה.זה דור אשר חושב כי אובמה הוא ידיד ישראל ומעשיו למען השלום, הם מעשים טובים לישראל. אני מסכים אתם בכול לב.