כל אחד עם ה"פעקאלה" שלו

את השדרן מנחם פרי מ"קול ישראל", מכירים המון מאזינים ברחבי המדינה. אף אחד מהם כולל אותי לא ידע שגם לו יש את הפעקאלה שלו מהשואה. ועוד איזה פעקאלה-על גבו!. אמש, בערב שירים לזכר קרבנות השואה בז'רר בכר בירושלים אותו שידר ברשת ג'. זנח מנחם את משמרתו באמצע השידור ועלה לבמה: "שמי מנחם פרי, איש 'קול ישראל', ואני בן להורים ניצולי שואה, שניהם מהעיירה בלז'יץ, שליד לובלין בפולין. אבי איבד בשואה את רעייתו וארבעה מחמשת בניו. אימי איבדה את בעלה ואת שלושת ילדיה. על חורבות חייהם הם בנו חיים חדשים והביאו לעולם ילד משותף אחד - והילד הזה הוא אני.

ובכל זאת נקודת אור בתוך כל הכאב הזה: אריה פרידמן, אחי, הבן היחיד של אבי ששרד את השואה, השתתף לפני כחמישים שנה בהבאתו של הצורר אדולף אייכמן לדין צדק כאן בארץ. וכמה סמלי הדבר שבאולם הזה, בו אנו מקיימים את הערב המרגש הזה, נערך, כזכור, משפטו של אייכמן.", אמר בהתרגשות בסוגרו מעגל אישי.

ב-2013 ישראל עדיין מתחדשת, אבל , בכל אשר תלך, הסיפורים משם מתגלגלים פה, כמעט בכל פינה.

איך זה קורה?

בגלל הכמות. שישה מיליון נרצחים ומאות אלפי שורדים, יצרה המציאות בה 'עלה המוות בחלוננו' 'ואין בית אשר אין שם מת'.

הנה ניסיון שלי לכמת את המספרים למשהו חזותי, לתמונה של משפחתי. רעייתי ממוצא מזרחי. כשנפגשים בחתונות, בני המשפחות באים מצידה דודים ודודות ובני דודים לרוב ורבים מהם כבר לא מוזמנים. מהצד שלי האשכנזי מגיעה הבת דודה היחידה שהיא בכלל כבר 'דודה' ועוד בן דוד שלישי שהוא כמעט 'אח'. זו תופעה המאפיינת כמעט את כל המשפחות האשכנזיות והספרדיות שמתחתנות ביניהן.

הנה עוד נתון, היחס המספרי בין ספרדים לאשכנזים בארץ הוא בערך 50-50 אחוז. אבל הרי באירופה שלפני המלחמה התרכז רוב הישוב היהודי בעולם - כולל חלק ממגורשי ספרד. למעלה מעשרה מיליון יהודים, מול מאות אלפים מצפון אפריקה באותה תקופה. איפה כולם? עלו בארובות העשן השחור של הגרמנים.

ישבתי וצפיתי היום בסרטים הבלתי נגמרים עם העדויות המרתקות. ניצולים שאיבדו את בני משפחותיהם ושרדו. כל אחד עם סיפור מרגש עד דמעות. אתה אומר לעצמך, כל כך הרבה סרטים - אף סרט לא דומה למשנהו, וכל זה קצה הקרחון , של רק כמה מאות שצולמו. מיעוט שהגיע להבשלה לסרטים ועדויות רדיופוניות. הרוב הרי לא הגיע וגם לא יגיע.

אז הנה כמה ספורים קטנים ממשפחתי , זה לא צולם ולא תועד. משהו "שגרתי".

הבת שלי שרה ב"ק סיפרה על הבמה באותו ערב זכרון לשואה על אבי המנוח, שהיה אוסף את פרורי הלחם משולחן המטבח מצופה השעוונית ולא זורקם. מודה, לא הבחנתי בכך, כי גם אני עושה זאת עד היום . לזרוק אוכל? השתגעתם?

וסיפרה על סבתא (אימי) שהייתה מתעוררת בשנתה עם בכי. "לא שום דבר קרה", הרגיעה אותה הסבתא המסורה "חלמתי על אחותי ואמי שנהרגו שם" וחזרה לישון.

לא הרבה ספרו הניצולים. אימי שנכנסה ל'שואה' כילדה בת 13 , סיפרה שוב שוב על חוויה אחת, על המכות שחטפה בבית החרושת לתחמושת גרמנית. שם כילדה בדקה באצבעותיה הרזות את תקינות הכדורים. יום אחד נתגלה כדור פגום והואשמה בחבלה. "כמה ימים לא יכולתי לשבת מפני שהייתי מנופחת ממכות",ספרה.

ויש את הספור של אבי מצעדת המוות , ספור שכנראה הטריד אותו למרות שלא היה אשם בדבר. חבר למסע שכשל בהליכתו וחש שאינו יכול להמשיך, שיתף את אבי ברצון להפסיק את המסע. אבא הזהירו, אבל יירו בך. כשכלו כוחותיו של היהודי פנה לגרמני ואמר לו שאינו ממשיך. הגרמני צווה עליו, לפרוש ולעמוד בצד וירה בו למוות. אבא פנה לגרמני ושאלו אם יוכל ללכת להוריד את נעליו של היהודי המת מאחר שנעליו שלו גמורות. 'יה אבער שנעל!' (כן אבל מהר). כשניסה להוריד את הנעל הזיז היהודי את הרגל ואמר לו שהוא חי. אבא חזר לטור, אבל הגרמני שהבחין בכך חזר ליהודי והרג אותו.

כששאלתי אם זה מציק לו ענה "כולנו היינו בסכנת מוות, היינו כמו "פאפ", ועשה עם אצבעותיו תנועת אויר, מחר הרי אני יכולתי להיות במקומו".

היום אבי ואימי קבורים בהר הזיתים. תודו שגם זו נחמה. כשקברו את לוחמי ושרידי ביתר, לאחר מרד בר כוכבא, יום חג נקבע בט"ו באב על שהובאו סוף סוף לקבורה. בני משפחות אינדור-יוסקוביץ לא הובאו לקבורה. אפרם מפוזר בין כבישים יערות וגנים באירופה.
הורי זכו לעלות לארץ, להקים משפחה - עם נכדים ונינים - ולהקבר בפסגת ההר הצופה על מרחבי יהודה, קדמה, עד עבר הירדן ומערבה אל ירושלים המתחדשת והעתיקה והר-הבית. על מצבותיהם חקקנו את שמות האחים והאחיות, שנרצחו שם. את שמות ילדיהם לא ידענו.

עכשיו אני רוצה לסגור מעגל. לאושוויץ לא הלכתי ,אף שאבי בילה שם במחנות העבודה הסובבים את מדמנת הגרמנים כמעט ארבע שנים.

אם מחמת חסרון כיס או בשל התיאוב מה'פולאקים שלא היו טובים יותר' , כדברי אימי . הם הרי גירשו אותה מביתה לאחר שניסתה לחזור לשם אחרי המלחמה כדי לחכות שם לבני משפחתה.

אם לחזור לשם אני רוצה "לנצל" את מקצועי בעבר ולהוביל שם מצעד של חיילים. דווקא חרדים. לזכר הקהילות החסידיות שחרבו. אצעיד שם את חיילי "נצח יהודה" ו"שחר כחול" בתרגילי סדר. שמאל, ימין, שמאל, לצלילי תזמורת צה"ל, שתנגן את מארש "שיר המעלות" בנוסח חסידי גור.

תסכימו איתי שלאחר שבכבשנים נשרפו כל כך הרבה יהודים חסידים,להצעיד כוח של חיילים מבתים חסידיים באושוויץ , זו סיבה נאותה לחזור לשם. לזכרם של אבי ואימי והבתים החסידיים אותם איבדו.